חזרה לבריאות טובה

לא נחים לרגע: ספורטאי הים בגיל השלישי

בעוד שאנחנו בורחים ממזגן למזגן יש מי שמוכיחים שאפשר לעשות ספורט גם בחום הלוהט: בני ה-60, 70 פלוס ואפילו 87 (!) שעוסקים בספורט ימי – חתירה, גלישה או צלילה – ונהנים מכל דקה
מאת שרי שיין וקרן אוחיון 08/08/19
לא נחים לרגע: ספורטאי הים בגיל השלישי
יורם חסיד, צוללן בן 78, החל לצלול בגיל 60. צילום: סמוראי

 

קיץ, הימים מתלהטים - אפשר לעבור ממזגן למזגן ואפשר גם להזיז את הגוף בפעילויות שמש וים נפלאות. אביבה ראז גולן בת ה-60 למשל משחקת מטקות בקביעות בחוף גורדון. יורם חסיד בן ה-78 הוא צוללן שמבלה את שעות הפנאי הלוהטות בצלילה בים. אלונה אנג'ל בת ה-72 חותרת לפחות פעמיים-שלוש בשבוע ונפתלי בילו בן ה-87 (וארבעה חודשים, הוא מבקש לדייק) הוא גולש הגלים וחותר הסאפ המבוגר ביותר בישראל.

 

"היום אני אחת משחקניות המטקה הטובות"

 

"ממרומי גילי אני מרגישה שאני מכה הרבה יותר חזק ומדויק". אביבה ראז גולן, צילום באדיבותה

 

ראז גולן, אימא לשלושה ילדים, גננת ובעלת גן פרטי לפעוטות, גילתה את המטקות - הספורט הישראלי הממכר - לפני 12 שנה, ומאז לא מוותרת. "נכנסתי לזה בכלל רק כדי לעצבן", היא צוחקת, "הילדים היו קטנים ובן זוגי כל שבת היה הולך לשחק מטקות ומשאיר אותי לבד. רציתי גם, אבל הוא שיחק בקבוצה גדולה, וכולם עשו לי טובה ששיחקו איתי. לא מתלהבים לשחק עם חדשים. החלטתי ללכת ללמוד טניס, כי חשבתי שדרך זה אלמד טוב יותר לשחק מטקות. למדתי טניס שנה, ואז באחת השבתות מישהו אמר לי 'בואי אני אשחק איתך', וככה התחלתי. העיקרון של המשחק הוא לא להפיל את הכדור. יש מגן ויש תוקף, אני בדרך כלל תוקפת, זה שמולי צריך להחזיר לי את הכדור שלא ייפול. בן זוגי חשב שאני לא מסוגלת, והיום אני אחת השחקניות הטובות".

מה הקסם של המשחק?

"יש לנו הווי. זאת קבוצה של 40 חברים שהתגבשה במשך השנים. רובם בני 45 או 50, אנחנו זקני השבט. משחקים בשישי אחר הצהריים, ובשבת משמונה בבוקר עד הערב. בן זוגי ואני מגיעים לחוף בשבת מוקדם בבוקר. אני עושה הליכה על החוף, יושבת מול השמש, שותה קפה וקוראת ספר בכיף עד שכולם מגיעים. אוכלים יחד ואז משחקים מטקות. מה יותר טוב מזה? אוויר פתוח, בין לבין קופצים לים. יש אדרנלין, זה מוציא המון אנרגיות טובות. אני ממש בהיי, אם אני לא משחקת מספיק משחקים אני ממש מרגישה שלא הוצאתי מספיק מרץ".

בשביל ראז גולן "מספיק משחקים" זה לפחות שלושה, כשכל אחד נמשך בין 30-40 דקות. "אי אפשר יותר מזה", היא אומרת, "אין אוויר, הכתף כואבת, היד כואבת. כשאחד משני הצדדים מתעייף המשחק נגמר. מטקות זה משחק ללא חוקים וזה מה שנפלא בו. אין  ניקוד ואין מנצח. אני רוצה את טובתו של המגן, שלא ירדוף אחרי הכדור, וגם הוא. חלק גדול מההנאה של המשחק זה שיתוף הפעולה הזה".

נפצעת פעם?

"מישהו ששיחק לידי הכניס לי מטקה  לפנים ושבר לי את השיניים. הוא לא שמר מרחק ואני לא שמתי לב שהוא לידי". 

את מזהה שינוי בכוח הפיזי שלך?

"תמיד היה לי כוח פיזי, בצעירותי הדפתי כדור ברזל. היום ממרומי גילי אני מרגישה שאני מכה הרבה יותר חזק ומדויק".

ומה לגבי הטענה שמטקות מפריעות לאנשים בחוף?

"זה חוף בתל אביב, בין פרישמן לגורדון שמיועד למשחקים. שטח ללא מצילים. אם באים אנשים אנחנו מבקשים שיעברו לאזור עם מציל. הכדור עף בעוצמה ובמהירות גבוהה, ולחטוף מכה מכדור כזה זה לא נעים".   

 

בן 78, התאהב בצלילה בגיל 60

 

גילה את הצלילה בטיול לאוסטרליה, בגיל 60, והתאהב. יורם חסיד, צילום: סטודיו אילת

 

יורם חסיד, לשעבר חבר "דן", התאהב בצלילה בגיל 60 לפני 18 שנה ומאז לא מפסיק. אב לשניים, סבא לחמישה וסבא רבא לשני נינים, נשוי באושר רב למרים המכונה מירל'ה ומתגורר בדיור מוגן אחוזת פולג. סיפור האהבה שלו עם הצלילה התחיל כשיצא עם אשתו בגיל 60 לטיול מסביב לעולם. "קנינו כרטיס פתוח", הוא מספר, "התחלנו באוסטרליה, היינו שם ארבעה חודשים וחצי. הסתובבנו לבד עם מכונית והגענו לגרייט ברייר ריף, השונית הגדולה בעולם ואחד מאתרי הצלילה היפים". מירל'ה אשתו מתערבת בשיחה: "הוא ממש רצה לצלול, זה קסם לו. אחת המדריכות במקום לקחה אותו לאתר הצלילה. רוב האנשים שם היו צעירים, ובגלל שהוא היה מבוגר לקחו אותו שני מדריכים לתוך המים. אחרי חמש דקות הבינו שהבחור הוא שחיין, והוא נשאר שעה מתחת למים רק עם המדריכה. מאותו רגע היה לו ברור שהוא ילך לעשות קורס צלילה".

מה היה שם, שגרם לך להחליט שתעשה את זה שוב?

"זה לא משהו שאפשר לתאר במילים, צריך רק להסתכל בתמונות. האלמוגים היפהפיים,  אינספור סוגי דגים, השקט מתחת למים. זה מדהים. את קורס הצלילה עשיתי באילת אחרי שחזרנו מהטיול. אני זוכר שהגעתי לקורס והיו שם שלושה חבר'ה – לפני ואחרי צבא, אני הייתי בן 60 והם ילדים. המדריך אמר לי 'אל תרדוף אחריהם, כשתגיע תגיע'. הגעתי ראשון. זה היה קורס של שבוע. צוללן מתחיל מקבל שני כוכבים, לי כבר יש שלושה".

מאז הקורס חסיד לא מפסיק לנסוע בעולם ולצלול. "מירל'ה נותנת לי את הכסף ואני נוסע לצלול", הוא צוחק, "בדרך כלל אנחנו יוצאים מהארץ קבוצה ועולים על ספינת צלילה. אני מזקני החבורה. היינו באיים המלדיביים, בקובה, בקוסטה ריקה, בפיליפינים, במקסיקו. אי אפשר בכלל לתאר מה קורה מתחת למים. כרישים גדולים שוחים לידך, שחיתי ליד כריש לוויתני שאדם נראה לידו כמו סיכה. אורכו יותר מ-12 מטר והוא שוקל יותר מ-20 טון. למרות הגודל שלו הוא לא נחשב מסוכן לאנשים. לילה אחד בקוסטה ריקה צללנו עם פנסים ופתאום משום מקום הגיע גל ענק עם המוני דגיגים בצבע זהוב. מחזה נפלא".

היה לך מפגש פחות נעים מתחת למים?

"בספורט הזה צריך להיות מאד מודע. לא לגעת בדגים כי חלקם יכולים להיות רעילים. בכלל, להיות זהיר במגע עם יצורים מתחת למים. צללתי ביותר מ-800 צלילות ומעולם לא קרה לי שום דבר. חשוב לצלול לפי הוראות, אסור לעשות קומבינות, ותמיד לצלול עם מישהו. 18 שנה אני צולל עם אותן הוראות של בית הספר באילת. לא סוטה ימינה או שמאלה. בגלל זה לא קרתה לי תקלה".

כשהוא לא צולל הוא שוחה – חורף, קיץ, הוא שם. "הייתי בהמון מקומות בעולם, אבל אחד האתרים הכי יפים הוא ים סוף. מאילת ועד שארם", הוא אומר, "לצערי עכשיו אנחנו כבר לא ילדים, והכל קצת יותר מסובך. בארץ לא מבטחים באופן אוטומטי אחרי גיל 70, צריך כל שנה לדאוג לביטוח מחדש, כי בלי זה אי אפשר לצלול".

 

"חתירה בים זו דרך נהדרת להתחיל את היום"

אוהבת את האוויר הפתוח ולא את חדר הכושר. אלונה אנג'ל, צילום: דרור אוטנזוסר, באדיבות מרכז דניאל לחתירה

 

אלונה אנג'ל בת ה-72 מעדיפה את פעילות הקיץ שלה מעל המים. היא מעצבת פנים לשעבר, אימא לארבעה וסבתא לשש נכדות, ותמיד עסקה בספורט, אבל בארבע השנים האחרונות גילתה את החתירה האקדמית במרכז דניאל לחתירה, ונשבתה בקסם. מדובר בחתירה לכל דבר שהתפתחה באוניברסיטאות ובמכללות, ומכאן שמה. אפשר לחתור ביחיד, בזוגות, ברביעייה או בשמינייה. הכל התחיל כשקבוצת רוכבי האופניים שאנג'ל שייכת אליה הוזמנה לחתור.  אנג'ל עצמה אינה כבדת ראייה, אבל הקבוצה כוללת בתוכה גם אנשים כבדי ראייה. "לא צריך לראות כדי לחתור", היא אומרת, "הגענו פעם בשבועיים אבל זה לא הספיק לי. מאד מצא חן בעיניי הספורט".

מה את אוהבת בחתירה?

"קודם כל זה באוויר הפתוח ולא בתוך חדר כושר. אני יכולה לעשות את זה מתי שבא לי, משש בבוקר ועד הערב. אני לוקחת את הסירה מהמועדון של המרכז ופשוט יוצאת לירקון לחתור, לפחות פעמיים-שלוש בשבוע. יש בקבוצה אנשים בכל הגילים, ולא, אני לא הכי מבוגרת - יש לנו מישהו בן 88. זאת דרך נהדרת להתחיל את היום, להיות באמצע עיר סואנת, לשמוע את רעש המכוניות בכבישים אבל לראות רק ירוק של הפארק. ציפורים, דגים, אנשים צועדים, זה מרומם נפש. אני יכולה להחליט איך אני חותרת - מהר, לאט, להתאמץ יותר או פחות. הבונוס הוא שזה ספורט שמפתח את שרירי הגב והבטן. רציתי שהילדים יצטרפו אבל זה לא קרה. אני מחכה שהנכדות יגדלו. בעלי ניסה, אבל לא אהב את זה".

אחרי קורס של שמונה מפגשים אנג'ל כבר הפכה לחותרת.  "זה מאד טכני", היא אומרת, "אני רוצה להגיע ליותר דיוק, ליותר מהירות. זה דורש המון ריכוז. לחתור בצורה מדויקת וסימטרית ולא לאבד שיווי משקל. אי אפשר לשוחח שיחת חולין תוך כדי חתירה. אפשר לאבד ריכוז וליפול. קרה לי פעם שהסירה התהפכה כשחתרנו בזוג. זה היה די מביך, המים בירקון מגעילים אבל לא מפחידים. פעם אחרת הוצאנו מהמזח סירה והסירה דחפה אותי לים. זה לא סוף העולם, אבל בעקבות האירוע היה לנו אימון איך לצאת מהמים כשהסירה מתהפכת".

 

החל לגלוש בים בגיל 84 וכיום, בגיל 87, גולש עם הנכד

 

"אם הייתי יושב כל היום בבית ורואה טלוויזיה, זה היה גורם לי להתקף לב". נפתלי בילו ואשתו פאני, צילום באדיבותו

 

ואם חשבתם שגלישת גלים היא ספורט לצעירים בלבד, כדאי שתחשבו שוב. נפתלי בילו, קצת יותר מ-87, מתגורר עם רעייתו פאני באשדוד, ויוצא מדי בוקר לחוף הים כדי לגלוש. הוא חבר במועדון הגלישה בחוף הקשתות, ומעיד כי תמיד היה ספורטיבי. "במשך כמעט שישים שנה הייתה לי חבורה שנפגשה כל יום בסביבות 6 בבוקר, וביחד יצאנו  לשחייה בים", הוא מספר. "נהגנו לשחות מדי בוקר כמה קילומטרים בעומק הים, חורף וקיץ כאחד".

ואיך הגעת לגלישת גלים וסאפ?

"לפני 3-4 שנים יצאתי מהים אחרי השחייה ופגשתי חבר, בחור שאני מכיר מתקופת עבודתי בנמל, ירום קליין שהיה אז ראש אגודת הגולשים. ראיתי אותו גולש על סאפ והסתקרנתי. הייתי אז בן 84 אבל הייתי חייב לנסות. הוא נתן לי את הגלשן כדי לראות אם אני יכול לעמוד עליו ולשמור על שיווי משקל, כי זה לא פשוט. אבל אחרי שניסיתי וראיתי שזה אפשרי, החלטתי לעשות מנוי למועדון ביחד עם הנכד שלי, דולב בן ה- 18, הוא לפני צבא. מאז כל בוקר אני מתאמן ובעיקר כשהים לא סוער. אני חותר כמה קילומטרים ואז שוחה ושוב חותר".

הסאפ שוקל 13 קילו. קצת כבד, לא?

"זה לא כבד לי כי יש לי כושר ומקסימום אם קשה לי אני לוקח עגלה ועליה סוחב את הגלשן עד הים. כל בוקר אני לוקח את הסאפ, עושה כמה סיבובים, מרכיב משקפי שחייה ואז גורר את הסאפ בחזרה".

ומה לגבי נפילות או פציעות?

"בעבר גלשתי גלים ואיזה גל זרק אותי, סבלתי מפריקת כתף ומאז אני לא גולש גלים, אלא חותר מרחקים עם הסאפ, משתדל להיות זהיר ולחתור בים לא סוער".

לדבריו דולב הוא הנכד היחיד, בינתיים, שמתעניין בגלישה. לנפתלי ולרעייתו (שצעירה ממנו ב-11 שנים) שלושה ילדים: בן 56, בת 50 ובת 48, ולהם עוד 7 נכדים, רובם כבר אחרי צבא. כולם כאחד מעודדים את הפעילות הספורטיבית שלו, למרות שאף אחד מהם לא מצטרף.

מה עם פאני, רעייתך?

"אשתי לא כל כך ספורטאית, היא יותר בשלנית. יש לה פרלמנט בבית קפה פעמיים בשבוע, כל אחד יש לו את התחביבים שלו אבל אנחנו מבלים גם הרבה ביחד. יש לנו בית גדול ואנחנו אוהבים לארח ואוהבים שהנכדים באים לאכול".

 

"רופא המשפחה שלי מעודד את הפעילות"

 

איש עם הרבה מאוד שמחת חיים, בילו. עובדה שכלל לא מובנת מאליו כששומעים ולו על קצה המזלג את סיפור חייו המפותל, שמתחיל לפני יותר מ- 87 שנים אי שם בעיירה הקטנה בסרביה, שממנה ברח עם אמו כשהיה בן 7. השניים איבדו בתקופת השואה את כל בני משפחתם ועד שהיה בן 15 נדדו ממקום למקום, כשהם בורחים משיני הנאצים. "בסוף הדרך הגענו לרומניה, שם היינו סגורים בבתים, ובשנת 1947 כשעלה המשטר הקומוניסטי לשלטון, נסענו ברכבות בחורף קשה מאוד של שלג בגובה 2 מטר בלי בגדים חמים או מעילים לבורגס שבבולגריה, שם חיכו לנו שתי אוניות שהעלו אותנו משם למחנה מעצר בקפריסין".

משם התגלגל בילו לקיבוץ חצור שליד אשדוד, התגייס לצבא, שירת בצנחנים ולדבריו עבר כמה מלחמות. כשהשתחרר מהצבא סגר מעגל עם הים שהביא אותו ארצה ועבד כמנופאי בנמל תל אביב. "אחרי חמש שנים הציעו לי עבודה בנמל אשדוד ועברתי לשם עם המשפחה שבינתיים הקמתי. אני הייתי זה שקיבל את האונייה הראשונה שנכנסה לנמל אשדוד" הוא אומר בגאווה רבה. הוא עבד עוד 45 שנה כמנופאי ומנהל עבודה עד שיצא לפנסיה.

"בכל שנות עבודתי עסקתי בספורט", הוא אומר. "אני בן אדם פעיל. עושה הליכות, הולך לחדר כושר. לא תתפסי אותי יושב ומסתכל בטלוויזיה, כי אם זה מה שהייתי עושה כל יום, זה היה גורם לי להתקף לב!" הוא צוחק.

מסביבו הוא זוכה לעידוד רב: "מועדון הגלישה הוא מקום מאוד חברותי, כולם מפרגנים מאוד אחד לשני, יש לי שם הרבה חברים. הם אמנם לא בגילי, הכי מבוגרת היא בת 63 אבל אין עוד אנשים מבוגרים, הרוב צעירים, בני 20, מקסימום 40. כשאני אומר את הגיל שלי אומרים לי שאני בן אדם מיוחד, שאין אנשים כאלה. היום התקשר רופא המשפחה שלי ששמע שאני משתתף בפסטיבל הגלישה באשדוד ובירך אותי. הוא מעודד מאוד את הפעילות הספורטיבית שלי, בעיקר כי זה עובד על שיווי משקל שזה מאוד חשוב בכלל ובגיל שלי בפרט".

 

גילו את גלישת הסאפ בגיל 50+ והתאהבו

סימן שאתה צעיר: מכורים לסקי בגיל השלישי

מרת ישראל: סבתא בת 60

הכירו את היוגיסט בן ה-89

ענפי הספורט שגם שונאי הכושר ישמחו לאמץ

 

הצטרפו לקהילת הבריאות של מוטק'ה

0  תגובות 0 אהבו


קישור:
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב:
עוד בבריאות טובה

נגד כאבי גב: תרגילים לחיזוק שרירי הליבה
מתייסרים מכאבי גב? מוגבלים בתנועה ופוחדים להתכופף פן לא תצליחו להתיישר בחזרה? כדאי שתכירו את שרירי הליבה...
לקריאת הכתבה
לא נחים לרגע: ספורטאי הים בגיל השלישי
קיץ, הימים מתלהטים - אפשר לעבור ממזגן למזגן ואפשר גם להזיז את הגוף בפעילויות שמש וים נפלאות. אביבה ראז גולן...
לקריאת הכתבה
"אני בחדר כושר? חשבתי שהמשיח יבוא קודם"
בשיתוף גרייט שייפ לצלילי מוזיקה לטינית של קרלוס סנטנה התחיל השבוע אימון כושר ה- Core Goldהאחרון בקורס...
לקריאת הכתבה
למעלה
חזרה