חזרה להחיים הטובים

להגשים חלום: ספר שירה ראשון בגיל 86

זהרה אהרוני, פלמ"חניקית לשעבר, כתבה תמיד למגירה. אחרי הפרישה לגמלאות יצאה לטייל בעולם, ולאחרונה החליטה להוציא ספר שירים ראשון. "מאז הפנסיה אני חיה חיים מדהימים"
מאת עדי כץ 09/02/16
להגשים חלום: ספר שירה ראשון בגיל 86
התחילה להגשים חלומות ישנים אחרי הפנסיה. זהרה אהרוני. צילומים: עדי אהרוני

 

 

חלק מהשירים שמופיעים בספר הביכורים של זהרה אהרוני בת ה-86 נכתבו בלילה, במצב של חצי ערות. "זה היה פשוט מדהים", היא נזכרת. "ברגע שהייתי עוצמת עיניים, השירים היו מגיעים. התחלתי לכתוב אותם על פתקים בחושך. חלק מהדברים אפילו לא הצלחתי לפענח בבוקר".

 

זהרה, גולשת מוטק'ה, פלמ"חניקית לשעבר שכותבת למגירה מגיל צעיר, מנסה עכשיו להגשים חלום של הוצאת ספר משיריה, באמצעות אתר מימון ההמונים "headstart". זו היתה יוזמה של ילדיה, היא עצמה קצת מסתייגת מרעיון המימון, אבל שוכנעה שזו הדרך לקדם דברים היום, כשאין לך דוד עשיר.  

 

הכתיבה היתה רק אחד מהתחביבים שזהרה, אלמנה כיום, אם לארבעה וסבתא לנכדים המתגוררת בגבעתיים, הסתערה עליהם עם יציאתה לגמלאות, לפני 20 שנה. "קודם כל החלטתי לטייל", היא מספרת. "לא היה אכפת לי לאן, לכל מקום שאצליח לגייס את הכסף להגיע אליו. מאז הייתי בהודו ובסין שש פעמים, באינדונזיה פעמיים, בבורמה, באפריקה, במרוקו. עכשיו חזרתי מטיול בסנגל ואיי קפ-ורדה שליד מערב אפריקה".

 

היתה תמיד צמאה לאמנות

 

 אוהבת לצלם עוני, מקומיים וצילומי תקריב. זהרה אהרוני

 

את מסעותיה בעולם זהרה מתעדת ומצלמת. צילומים שלה מטיול שערכה במרוקו נכללו בספר "מרוקו – את שאהבה נפשי", שיצא לאור ב-2005. רבים אחרים מעטרים היום את קירות ביתה. "אני מאוד נמשכת לצלם עוני, אנשים מקומיים, צילומי תקריב של עיניים, ידיים או כפות רגליים".

 

היא נולדה בכפר גבתון שליד רחובות ב-1930, ולמדה בחוות הלימוד לנערות בפתח תקווה. כשהיתה בת 17 בלבד התגייסה לפלמ"ח ושירתה בגדוד השלישי בחטיבת יפתח. "השתתפתי במלחמת השחרור", היא מספרת, "בין השאר במצור על צפת".

 

על רקע סיפורי הגבורה ההרואיים מהתקופה, היא מספקת עדות משלה. "אנחנו הבנות לא נלחמנו, ישבנו בשמירה ורעדנו מפחד. פעם השתתפתי בליווי של שיירה מצפת לטבריה. גם אז רעדתי כמו עלה נידף".

 

"לפני". מתוך ספר השירים של זהרה אהרוני

 

מאז שהיא זוכרת את עצמה היא כותבת ומתעדת. "כתבתי שירים, סיפורים, היה לי תמיד גם יומן אישי. נושאי השירים שלי מאוד שונים. כשהייתי פלמ"חניקית, כתבתי על מצדה ועל טוהר הנשק", היא משתפת. "כשעבדתי בהכשרה בקיבוץ אשדות יעקב בבית הילדים כתבתי שירי ילדים, כשהם ישבו על הסירים, אבל אף פעם לא ניסיתי להוציא לאור שום דבר".

 

עם שחרורה מהפלמ"ח, עברה זהרה להתגורר בתל אביב ונרשמה ללימודי הוראה בסמינר הקיבוצים. "כדי להתפרנס בזמן הלימודים עשיתי ספונג'ה וכביסה על קרש. תל אביב היתה קטנה והיכל התרבות עוד לא היה קיים, אז כמי שתמיד היתה צמאה לתרבות, הייתי הולכת להאזין לקונצרטים על המדרגות של תיאטרון 'אהל שם'. באותה תקופה התחלתי להתעניין גם באמנות. השלמתי את כל ההשכלה שלא קיבלתי בבית, כי כולם היו תמיד מגויסים למשהו".

 

"לא הייתי מכניסה היום בן זוג הביתה"

 

 

למרות שאוהבת את הלבד שלה, שירים רבים עוסקים בכמיהה לאהבה. מתוך ספר השירים 

 

אחרי קריירה ארוכה ותובענית כמורה ולאחר מכן כעובדת ביחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון, פרשה זהרה לגמלאות. לדבריה, איכות חייה השתפרה פלאים. "התחלתי לחיות חיים מדהימים", היא מצהירה. "טיילתי אינספור טיולים, אני לא עושה בייביסיטינג לנכדים והם בכל זאת מתים עלי, אני הולכת שלוש פעמים בשבוע לחוגים ולהרצאות של גמלאי משרד הביטחון, מצלמת וחברה במועדון הצילום של גבעתיים, קוראת הרבה ומאזינה למוזיקה קלאסית".

 

לפני שנים התאלמנה מבעלה מרדכי, עורך ספרותי במקצועו, ומאז היא חיה לבד. "יש לי תוכי קוקוטייל חמוד ודגים באקווריום ולא הייתי מכניסה היום בן זוג הביתה", היא אומרת. "אני רוצה לעשות מה שבא לי. זו תחושת חופש מיוחדת במינה, שמעולם לא היתה לי כשהייתי במסגרות של עבודה, הקמת משפחה ונישואים".

 

ולמרות שהתחביבים והנסיעות עולים לא מעט כסף, זהרה מצליחה להתארגן עם הקיים. "אני חיה ממה שיש לי מהפנסיה ומהביטוח הלאומי ולא נלחמת ברוחות. אני גם מנהלת אורח חיים בריא ומאוד פעלתני. עברתי אמנם לפני כמה שנים ניתוח לב, אבל שלושה חודשים אחריו כבר יצאתי לטיול טיפוס בארץ".

 

 "המוזה לא נתנה לי מנוח". מתוך ספר השירים 

 

בימים אלה, כשהיא כמעט חובקת את ספרה הראשון (עדיין ללא שם), זהרה מתרגשת במיוחד. חלק מ-119 השירים הנכללים בו נכתבו לאורך חייה על פתקים ועל מחברות שהתגוללו פה ושם, ובשנים האחרונות החלה לאסוף ולשקם. חלק אחר החל להיכתב לפני שנתיים, לאורך שנה שבה, לדבריה, "נחה עליה המוזה". "היא לא נתנה לי מנוח", היא מספרת. "הצלחתי להוציא בזכותה כמה דברים לגמרי לא רעים".

 

למרות שזהרה טוענת שאין כמו החיים לבד, שירים רבים שלה עוסקים בגעגועים, בבדידות ובערגה לאהבה. "אני מרגישה בודדה כל חיי", היא מתוודה, "גם כשאני מוקפת אנשים ולמרות שיש לי המון חברים. אי אפשר לומר שהתחושה הזאת החמירה עם הגיל, אולי אפילו להיפך. בשנים האחרונות הרגשתי סוג של הארה. אני לא יודעת אם זה קשור לגיל או לבשלות, אבל היא התעוררה, סחפה והשתלטה עלי".

 

גם אתם הגשמתם חלום בגיל מבוגר? ספרו לנו במייל: info@motke.co.il את הסיפור שלכם, ואולי תככבו בכתבה הבאה.

 [#middleBanner] 

צניחה חופשית בגיל 65

בנות ה-70 שהפכו לשחקניות

יומן רשת: כל הסיבות לכתוב בלוג

הכירו את התסריטאי בן ה-81

קעקוע ראשון בגיל 60

האישה שיצאה למסע מלכת המדבר

להגשים חלום: צייר בן 86

 

תרמילאית בת 64

מאמן כושר מוסמך בן 90

 

 

הצטרפו לקהילת כתיבת השירה של מוטק'ה

 

0  תגובות 0 אהבו


קישור:
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב:
עוד בהחיים הטובים

תערוכת צילום חדשה עושה כבוד לספורט הישראלי
מיקי ברקוביץ' קופץ על הסל וקורע את החוט האחרון שלו, מראדונה כמעט עף באוויר עם הכדורגל, אייל ברקוביץ' ויוסי...
לקריאת הכתבה
ערב שירה בין דורי: כשמשוררים צעירים ומבוגרים נפגשים
ספרו לחברים חובבי השירה: ערב שירה בין דורי מיוחד במינו ייערך הערב (שני) בבית אריאלה בתל אביב. ולמה מיוחד? כי...
לקריאת הכתבה
הסופרת והמשוררת דתיה בן דור בתערוכת צילומים
כבר דורות אחדים ששמה של דתיה בן דור מוכר בכל בית בישראל. היוצרת בת ה-75 חתומה על נכסי צאן ברזל ישראליים...
לקריאת הכתבה
למעלה
חזרה