להיזכר זה לחיות מחדש

צילום: Shutterstock   

לפני כמה שנים הגיעה דורית קוצ'ינסקי, עובדת סוציאלית והאחראית על המערך הסוציאלי במרכז הרפואי-סיעודי "פאלאס מדיקל" בתל אביב, לניחום אבלים בביתו של אחד ממטופליה, אשר התמודד בשנותיו האחרונות עם מחלת הדמנציה ונפטר.

במהלך הביקור הבחינה בתמונות מעברו של האיש, שניצבו על הכוננית. "פתאום הבנתי שאני לא יודעת כמעט כלום על עברו", היא מספרת, "על אף שטיפלתי בו במחלקה מספר שנים".

היא שיתפה בתחושותיה את מדריכת התעסוקה במחלקה, פולט גרינברג-ברזילי, ובתמיכת הנהלת המרכז יצא לדרך פרויקט חדש בשם "חיים שכאלה" כשיטה טיפולית. כיום היא מיושמת בהצלחה במחלקה הסיעודית, שבה נמצאים דיירים שמתמודדים עם דמנציה על כל שלביה.

הפרויקט נערך לאורך שנה שלמה וכלל תחילה ראיונות פרטניים עם הדיירים, שנערכו על ידי מדריכת התעסוקה, כל דייר בקצב שלו ובדרך שמתאימה לו. "השאלות היו על הבית שבו גדלו, על ההורים, כיצד הכירו את בן הזוג, התחביבים, העיסוק המקצועי. במקביל רואיינו המשפחות והתבקשו להביא מספר תמונות של הדייר בצעירותו, על פי רשימת שאלות כמו היכן נולד, כמה אחים יש לו, מתי עלה ארצה, במה עסק, איך הכיר את בן הזוג, ילדיו וסיפורים אישיים מרגשים אחרים".

הראיונות המשולבים עובדו לסיפור חיים שהפך לכלי טיפולי שבו משתמשים בהדרכות לצוות המטפל, רופא, כוח עזר, אחיות, פיזיותרפיסטים, מנהלים ועוד, והיווה בסיס לבניית תוכניות טיפול ייחודית לכל דייר. "לדוגמה, הייתה דיירת שתיארה בראיון שתי תקופות חיים טובות בחייה. תקופה שבה הייתה עטופה באהבתה ובזרועותיה המפנקות של אמה ותקופה שבה היא עצמה חבקה בת. התחלנו לעבוד איתה עם בובות (שיטת ה"דול תרפי"). הטיפול הייחודי עבורה היה נכון. הוא הסב לה רוגע וחיבר אותה לתפקיד האימהי שאותו אהבה".

מעבר לערך הטיפולי של השיטה, היה גם התיעוד עצמו, תהליך מועיל לכל הצדדים. "גילינו שעיסוק בסיפור החיים, פותח ערוץ תקשורת משמעותי וחיובי עבור הדיירים והמשפחות", אומרת קוצ'ינסקי. "במחלה אדם מאבד את תחושת השייכות והערך העצמי שלו. ההתעניינות בסיפור חייו מחזירה אותו לתחושת השייכות והערך העצמי. בנוסף, השיטה מצמצמת את הפער בין המשפחה והמטפלים, שנמצאים רוב הזמן בהווה, ביומיום - האם הוא אכל? האם שתה? איך ישן? - לבין הדייר, שבשל האופי של מחלתו חי חלק ניכר מהזמן בעבר".

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

במהלך העבודה על הפרויקט התברר גם לצוות ולבני המשפחה עד כמה הדיירים מבינים את מצבם. "הדיירים אמרו משפטים כמו 'אני לא מבין מה קורה לי', 'הבעיה שלי זה בזיכרון'. רובם, בסוף הראיון, הביעו סיפוק מחייהם, כי להיזכר זה לחיות מחדש.

למשפחות נתן הפרויקט במה לדבר על יקיריהם ולא מהצד החולה, אלא כעל בני אדם עם מקצוע, תחביבים, אהבות. עם כל הכאב שהיה כרוך בזה, הם הרגישו כבוד. בת אחת אמרה 'זו הפעם הראשונה שמתעניינים באבא שלי ולא רק במחלה שלו'".

לדבריה, ההיכרות עם הסיפורים האישיים של הדיירים, מסייעת גם למניעת השחיקה בקרב המשפחה והצוות המטפל. "בני המשפחה, שמאוד סובלים מהמצב, עושים דרך בניית סיפור החיים חשבון נפש ומגלים שבסך הכול החיים היו טובים. לצד הגעגוע למה שהיה, יש גם גאווה.

"גם לצוות המטפל נותנת ההיכרות עם העבר של הדיירים נקודת מבט חדשה. בהדרכות שנערכו לצוות פיזרתי על השולחן את התמונות של הדיירים בעברם וביקשתי שיזהו אותם. היה מעניין לראות כמה מעט מידע אישי הם ידעו עליהם. במהלך ההדרכות הם גילו את האדם שבתוך החולה. נפתח פתח לעולם הפנימי שלו, שלעתים קרובות אנחנו, המטפלים, שוכחים שהוא קיים".

בדצמבר 2012, נערך האירוע המסכם של פרויקט "חיים שכאלה", שבו הוצגה תערוכה של התמונות וסיפורי החיים של הדיירים ועבודות אמנות משלהם. כיום כל דייר חדש שמגיע למחלקה מתושאל, בנוסף לשאלון הרפואי, גם בשאלון "חיים שכאלה".

עוד על זיכרונות:

הבט אחורה בשמחה

על זיכרון וזיכרונות