להתחיל מחדש

כשהתחלתי לקרוא את "את לא מתה", ספרה של קתרין שמידט הגרמנייה, אשר נפתח ברסיסי רשמים תלושים של אישה שחווה את סביבתה שאין לה מושג מה היא - וגם לא מי היא ומי האנשים סביבה - הצטמררתי למקרא הדברים שמצטיינים באותנטיות מבהילה, ותהיתי אם אמנם חוותה משהו כזה או שזו יכולת מופלאה לעבד חומרי תחקיר. את התשובה קיבלתי כשקראתי ראיון עם הסופרת, שבו סיפרה שאכן עברה בעצמה שטף דם במוח וכל המתואר בספר בהקשר זה - לב הסיפור - שאוב מניסיונה, למרות שהביוגרפיה של הגיבורה וסיפור חייה בדויים ושונים משלה (למעט העובדה שגם היא סופרת). אין בכך כדי לעמעם את ההישג הספרותי של שמידט - שהרי חוויות טראומטיות חווים רבים, אבל רק מעטים ומוכשרים יודעים גם לטוות מהן סיפור ראוי - אלא רק סוג הסבר-רקע, לטובת קוראים סקרנים.

וההישג של שמידט מרשים ורב-עוצמה, כי היא מצליחה לא רק להעביר כרוניקה של חוויה שראשיתה מאבק על עצם החיים והמשכה מאבק על איכותם, אלא גם את החוויה הנפשית-רגשית, את המאבקים הקוגניטיביים, הקצרים האיומים והמתסכלים בין מה שהיא מבינה, יודעת ונזכרת לבין מה שהיא לא מסוגלת לומר, להביע, לשלוט עליו, לחבר, לזכור, לפרש. שמידט מספקת הצצה נדירה ובאמת מטלטלת אל המוח האנושי שנפגע ונאבק לשקם את עצמו, אל מוחה של אישה שמילים הן לא רק אמצעי תקשורת בעבורה אלא כלי עבודה, והגורם שעיצב את זהותה ועכשיו היא אינה מסוגלת לשלוט בהן, לשלוף אותן כרצונה ולהוציא אותן מתוכה אל העולם החיצוני.

גיבורת הספר היא הלנה, סופרת ופסיכולוגית בעברה, אישה נשואה ואם לחמישה ילדים, שבראשית הספר מתעוררת מתרדמת במחלקת טיפול נמרץ בבית חולים. לא זו בלבד שאינה יודעת היכן היא ומה עובר עליה, היא אינה יודעת מי היא. את שמה אינה יודעת. בהבלחות מתגלים לה רסיסי מידע: היא אינה מסוגלת להזיז את גפיה בצד אחד של גופה; היא אינה מסוגלת להשלים משפטים במחשבתה או לדבר; אינה מבינה את הפעולות שהיא מרגישה שנעשות בה וסביבה; אינה מזהה אנשים סביבה; היא מפחדת, אבל הפחד "לא מעציב אותה. הוא מפליא אותה". ובהתאם, הספר כתוב במקוטע, קרעים-קרעים, בקצב המחשבות של הגיבורה.

אהבה בין הצללים

מה עובר על מארטן

אדם בתוך עצמו

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם, לקבל המלצות מגולשים או לשוחח על ספרים? לקהילת קריאה וספרים מומלצים: לחצו