לזכר אחי: מחקר על אחיותי הנופלות

למילה "חלל" אין מקבילה בלשון נקבה, למרות ש-968 נשים קיפחו עד כה את חייהן במערכות ישראל. גם את הנתון המספרי הזה  לא קל להשיג, כך גילתה שרית מישאל בת ה-26, בוגרת תואר ראשון במדעי ההתנהגות במכללה האקדמית תל אביב יפו ואחות שכולה, שהחליטה להקדיש עבודת סמינר דווקא ל"חללות", אם ניתן לקרוא להן כך, של צה"ל ושל ארגוני ההגנה, הפלמ"ח והמחתרות.

ההתעלמות המתמשכת מקורבנן של הנשים, היא לדבריה עוד ביטוי לחוסר השוויון בחברה הישראלית. "הזיכרון הקולקטיבי מעוצב על ידי גברים", היא אומרת, "וככזה, התפקיד היחיד שניתן לנשים בהקשר של שכול, הוא של מנציחות ולא מונצחות. הגבורה שייכת לגברים והאבל לנשים".

את השכול היא מכירה היטב מאז היתה בת 14. אחיה, סמ"ר אופיר מישאל ז"ל, לוחם גולני בגדוד 51, נפצע אנושות מירי מרגמה של החיזבאללה בהר דב באוגוסט 2002. אופיר מת מפצעיו כעבור שלושה ימים והוא בן 20.

"אבא אמר שזאת הפעם האחרונה שנראה אותו"

"כאילו כיבו לו את המפסק". תמונה מטיול ליוון לפני הצבא. צילום: האלבום המשפחתי של משפחת מישאל

"אופיר ספג רסיס בגזע המוח", מספרת שרית, "והיה במוות מוחי. כאילו כיבו לו את המפסק. אני זוכרת אותנו יושבים שם, ליד חדר טיפול נמרץ בבית החולים ואנשים אומרים שהוא ייצא מזה. אני ידעתי שהוא לא ייצא מזה. לא רציתי להיכנס לחדר, פחדתי לראות אותו, אבל אבא אמר שזו אולי הפעם האחרונה. נכנסתי והוא שכב שם, מחובר לצינורות. התקרבתי, חיבקתי ונישקתי אותו. כמה שעות אחר כך הוא נפטר".

איך מתמודדים עם דבר כזה בגיל 14?

"מתבגרים יותר מהר. מה שעזר לי, היה העובדה שאנחנו משפחה מאוד פתוחה שמדברת על דברים בגלוי. אנחנו יכולים לשבת בארוחת יום שישי ולדבר עליו, להיזכר באירוע שקשור בו. אין שתיקה סביב זה. יש לנו ויטרינה עם כל הציוד שלו והתמונות, שעומדת ממש מול הכניסה לבית. אנשים לא מבינים איך אנחנו חיים עם זה, אבל בשבילנו זה חלק מהחיים, חלק ממי שאנחנו.

"דבר נוסף שעזר לי היה השתתפות בפעילויות של המשפחות השכולות. היה לי חשוב תמיד ללכת, להיפגש, לדבר עם אנשים אחרים שעברו את מה שעברתי. בתיכון גם ניתבתי את העיסוק בשכול לעבודת גמר בנושא, במסגרת לימודי מדעי החברה".

אחרי 13 שנה, היא אומרת, קרו כל כך הרבה דברים – ואין לה עם מי לחלוק אותם. "שירתי בצבא כקצינה, נסעתי לחו"ל, למדתי וקיבלתי תואר והנוכחות שלו בנקודות האלה בחיי, חסרה. היחסים שלנו היו מאוד קרובים. יש לנו עוד אח גדול, אבל כילדה, אופיר היה זה ששמר עלי, שלקח אותי למקומות ואני הייתי האחות הקטנה והמעריצה.

"אחרי הגיוס הוא היה חוזר הביתה עם סיפורים, מ'חומת מגן' שהוא השתתף בה, מהתעסוקה המבצעית בשכם, רמאללה, ג'נין, ואני הייתי מקשיבה. הוא היה מאוד דומיננטי בבית, תמיד עם חברים מסביב וטלפונים. חסרים לי הצחוק שלו, החיבוק, לדבר איתו".

"היה לי ברור שאעסוק במשהו שקשור באופיר"

"נושא ההתמודדות עם שכול מעניין אותי". אופיר בטיול בצפון, במהלך חופשה מהצבא. צילום מהאלבום המשפחתי של משפחת מישאל

בבגרותה פנתה שרית ללימודי מדעי ההתנהגות ופסיכולוגיה. "נושא ההתמודדות עם שכול מעניין אותי", היא אומרת. "היה לי ברור שאעסוק במשהו שקשור בו". עבודת המחקר שלה נחלקה לשתי תקופות עיקריות, שנות השישים ושנות האלפיים וכללה ניתוח של מהדורות מרכזיות ומוספים של העיתונים "הארץ" ו"ידיעות אחרונות".

למה בחרת דווקא בנשים שקיפחו את חייהן בשירותן הצבאי?

"בגלל השיח הגברי הדומיננטי בנושא ובגלל אופן מותו של אחי, עיקר השכול שבאתי איתו במגע, היה של הורים שבנם נהרג בפעילות מבצעית או לחימה. כאישה, כאחות שכולה וכקצינה משוחררת שחיה במדינה שחרתה על דגלה 'לזכור ולא לשכוח', לא יכולתי שלא לתהות מה קורה עם הבנות שנופלות בשירותן הצבאי. איך הזיכרון שלהן נשמר ובאיזה אופן הן מיוצגות באמצעי התקשורת, אם בכלל".

ומה מצאת?

"מצאתי שנתונים על חללי צה"ל הגברים, אפשר למצוא בקלות בגוגל. כך גם לגבי משפחות שכולות, אלמנות, יתומים וכד'. את הנתון שאמור להיות מאוד בנאלי, מיון לזכר ונקבה, אי אפשר להשיג. עברתי את כל הגורמים העוסקים בהנצחה, עד שהצלחתי להגיע לנתון. 968 נשים נפלו במערכות ישראל".  

מהי סיבת המוות הנפוצה אצל נשים בצבא?

"את זה לא הצלחתי לברר, אבל מצאתי שיש הבדל בין התקופות. לפני קום המדינה, נשים עדיין לחמו בחזית לצד הגברים ונהרגו  בקרבות. אחרי קום המדינה, יצא חוק שאוסר על נוכחות של נשים בחזית מחשש שיפלו בשבי וסיבות המוות מאז היו תאונות אימונים, פיגועים, תאונות דרכים ומחלות. במלחמת לבנון השנייה, נהרגה בקרב אשה נווטת. אבל תהיה סיבת המוות אשר תהיה, כל אדם שמת משאיר עולם ומלואו וראוי להנצחה".

במהלך המחקר, עמדה מישאל גם על ההיררכיה הקיימת בהנצחת חללי צה"ל, בהתאם לנסיבות מותם. "בראש הפירמידה, נמצא החייל שנפל בקרב, לאחריו החייל שנהרג בתאונת אימונים או תאונת דרכים, אחר כך החייל שהתאבד ובתחתית נמצאות החיילות שקיפחו את חייהן. ברור שמוות בקרב או ממחלה זה לא אותו דבר, אבל כמדינה, אנחנו צריכים להכיר גם בחיילים שמתו ללא הילת לחימה ולתת להם התייחסות".

חיילת במלחמת העצמאות, בקרבות הגנה על ירושלים. צילום: יהודה איזנשטרק, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, מתוך אתר pikwiki

בניגוד להיעדר חלקן של הנשים באבדות של צה"ל, גילתה שרית ששירותן בצבא, בעיקר בתפקידי לחימה, מקבל חשיפה נרחבת ולא מידתית בתקשורת. "מתארים את התפקידים שנשים תופשות היום בצבא ואת מקומן ההולך וגדל בו. יש האדרה של נשים שמחזיקות נשק ומשרתות בתפקידי מפתח, בזמן שבפועל זה לא תמיד כך. גם אז, האזכור הוא תמיד תלוי מגדר ומבליט תכונות סטריאוטיפיות נשיות, כמו חמלה, הקרבה וצער".

בהקשר של השכול, מקומן של הנשים באתוס הלאומי הוא כמי שמבכות את הגברים. "ביום הזיכרון, תמיד יציגו תמונה של אם שכולה או אלמנה על קבר יקירה וזה מעלה שאלה על מקומם של האבות. האבל שלהם נדחק לשוליים, כי לא נאה להראות גבר בוכה, זה פחות לגיטימי".

ולאלו מסקנות הגעת?

"שאנחנו עדיין חברה לא שוויונית וההבדלים בין נשים לגברים מאוד משמעותיים ובאים לביטוי גם במקומות האלה. נכון שגברים מסכנים את חייהם בצבא יותר מנשים וכאחות שכולה חוויתי את זה על בשרי, אבל היעדר ההתייחסות המוחלט לקורבן של הנשים, אומר עלינו משהו כחברה. כנראה שנצטרך להמתין עוד שנים, עד שנזכה לשמוע את הסיפורים של הנשים, שבזכות העמל שלהן, גם אם לא בשדה הקרב, אנחנו כאן". 

איך מתמודדת משפחתו של זאביק עציון עם יום הזיכרון הראשון שלהם כמשפחה שכולה

סיפורם המצמרר של חבורת היתומים

גולשי מוטק'ה כותבים לקראת יום הזיכרון