למה מבוגרים מתאבדים?

אדית, אמו של יוסי וייס הייתה בת 68 כשהחליטה לסיים את חייה. השנה הייתה 1985, וייס היה בן 31, אבא לשני ילדים קטנים. שנה לפני מותה היא כבר עברה ניסיון התאבדות ראשון, אבל חברה שמצאה אותה חסרת הכרה הצילה את חייה. בפעם השנייה אדית כבר דאגה שלא יצליחו להצילה, ותכננה את מותה עד הפרט האחרון.

"היא הייתה ניצולת שואה, ניצולת אושוויץ שעברה את החוויה הכי קשה שיש", מספר וייס, "היא סבלה מסרטן, אבל לא הייתה במצב סופני. היא כל הזמן אמרה שהיא לא פוחדת למות, היא פוחדת להישאר בחיים, תלויה באחרים. האסתטיקה הייתה מאוד חשובה לה ולפני השואה הייתה רקדנית. בבגרותה, הגוף שלה התחיל לבגוד בה, והיא לא הייתה מוכנה שהטיפולים ישרפו אותה.

'אני אדונית לעצמי. לא נתתי לגרמנים להחליט בשבילי אז בטח ובטח לא עכשיו' אמרה'. הבנתי מה הביא אותה למחשבות על מוות. ניסיתי לדבר אל ליבה ולהזכיר לה שיש לה נכדים, אבל בסופו של דבר ההתאבדות שלה לא הפתיעה אותנו".

יוסי וייס ואמו אדית ז"ל. תכננה את ההתאבדות לפרטים (צילום: אלבום פרטי)

בישראל מתאבדים כל שנה כ-120 בני 65 ומעלה

אדית וייס הייתה בעיקר בודדה, יוסי היה בנה היחיד, והייתה לו גם משפחה לדאוג לה, הייתה לה שכנה שהייתה גם חברה. כמוה יש מאות אנשים בני הגיל השלישי שמחליטים לשים קץ לחייהם.  המספרים מפתיעים:  בישראל מתאבדים כל שנה 500 איש, פי אחד וחצי ממוות בתאונות דרכים.  20 אחוז מה-500 הם בני 65 פלוס, ויש לקחת בחשבון שגם רבים לא מדווחים כהתאבדות מסיבות שונות.

ד"ר יוסי לוי בלז, ראש המחלקה למדעי ההתנהגות במרכז האקדמי רופין וחבר הנהלה בעמותת ב"שביל החיים" ערך יחד עם פרופסור איל גמליאל מחקר חדש העוסק בעמדות הציבור בישראל לגבי התאבדות קשישים.

"הגיל השלישי הוא גיל מתעתע", אומר לוי, "זאת אוכלוסייה שהתאבדות היא לא הסיבה השכיחה למוות, אבל רבים שמים קץ לחייהם.  הנתון המשמעותי הנוסף הוא שהקבוצה הזאת כמעט ולא עושה ניסיונות התאבדות,  זה אומר שהפעולה האובדנית היא הרבה יותר קטלנית. אין לנו זמן להתמודד.

הפעם הראשונה זאת הפעם האחרונה. יש הסברים פרוזאים כמו היכולת של הגוף לעמוד בניסיון התאבדות, אבל גם השיטה. גברים עושים את זה בדרכים קטלניות, כמו תליה או ירייה, נשים בדרך כלל יבחרו בכדורים.

באופן כללי גברים מתאבדים פי ארבע מנשים.  בגיל השלישי יש פחות הבדלים, אבל עדיין גברים מתאבדים יותר מנשים. מדובר בקבוצה שהנושא של אובדנות מושתת בה, ואנחנו כחברה נדרשים להכיר את סימני אזהרה ולתת עזרה".

החוקר יוסי בלז (צילום: אלבום פרטי)

למה לא מדברים על זה?

על פי המחקר החדש של לוי וגמליאל מסתבר שהתאבדות קשישים נתפסת כלגיטימית בעיני הציבור, כזאת שאין צורך למנוע אותה. רוב הציבור מרגיש פחות אחריות והתאבדות בגיל השלישי נחשבת פחות טרגית לפעמים גם כשמדובר בקרוב משפחה. הגיע הזמן להציף את הנושא ולהתריע.

עמותת "בשביל החיים", שהוקמה בשנת 2000 על-ידי אנשי מקצוע ומשפחות שחוו את הטראומה של התאבדות בן/בת משפחה מקיימת כבר עשר שנים כנסים תחת הכותרת "לא מדברים על זה", במטרה לדבר על זה ולעלות את המודעות.

השנה יערך הכנס בדגש הוא על התאבדויות בגיל השלישי. אבשלום אדרת, בן 69, יו"ר העמותה שבנו ערן התאבד ב-1997 בזמן שירותו הצבאי, מקדיש מאז את זמנו להעלאת המודעות, "היה ברור לי שאני עושה הכל כדי שזה לא יקרה לאחרים", הוא אומר. "כשהצטרפתי לעמותה גיליתי בפעם הראשונה את המספר העצום של התאבדויות בארץ. איך לא שומעים על זה? איפה הם? וכאן ניכנס סיפור שלם של סטיגמה של בושה גדולה, של מיתוסים לגמרי לא נכונים.

אחד המיתוסים הוא שעדיף לא לדבר על זה כי אתה יכול לתת לאנשים רעיונות. אבל דיבור אחראי בנושא, לא רק שלא מעודד התאבדויות אלא מציל חיים. לגבי צעירים יש קונצנזוס שצריך לעשות הכל כדי למנוע, לגבי קשישים פחות. ההתאבדות של הקשישים משקפת את היחס של החברה יחס של התנכרות לא פעם גם של המשפחה. אנשים שחוו חיים סוערים חיים מלאים, ופתאום ריקנות. מוכרחים לשים את זה על סדר היום הציבורי".

אבשלום אדרת. מקדיש את חייו להעלאת המודעות להתאבדויות (צילום: אלבום פרטי)

מהן הסיבות הכי נפוצות להתאבדות בגיל השלישי?

לוי: "דיכאון וחוסר תקווה. דיכאון היא מחלה לכל דבר, ואובדנות יכולה להיות אחד הסימפטומים. אדם שאין לו חשק לפעילויות, מאבד תיאבון, מאבד עניין. היה לו תחביב והוא כבר לא עוסק בו, היה לו רצון לראות את הנכדים וכבר לא בא  לו.

גם הסתגרות, חוסר יכולת לקבל החלטות וערך עצמי נמוך הם סיבות בולטות. דיכאון מוביל לחוויה של חוסר תקווה. אין טעם לכלום, אין טעם להמשיך. יש גורמי סיכון אחרים כמו: בדידות, תחושה של חוסר שייכות וערך. 

ההרגשה שפתאום לא צריכים אותי יותר לצד פחד ממחלות, או המחלות עצמן מהווים אף הם גורמים בולטים. זה הגיל שבו האנשים מסביב הולכים לעולמם, מבעל או אשה ועד חברים טובים. הדיכאון והבדידות מתעצמים. הגיל השלישי מלא בטראומות חברתיות ולאומיות, מהשואה ועד פוסט טראומות ממלחמות, הגירה לארץ וכולי. זאת אוכלוסייה שחוותה לא מעט והעול הנפשי גדול".

יש דרך למנוע התאבדות?

לוי: "התנהגות אובדנית היא תמיד אירוע שבו אדם נמצא בקונפליקט. יש גורמים לכאן ולכאן, 'פרלמנט הנפש' אם תרצו. לעיתים אחרי ביצוע האקט, יש חרטה. האדם האובדני לא רק רוצה למות. יכול להיות שאם החיים היו נראים אחרית היה רוצה לחיות.  

לפעמים הם רוצים לחיות, אבל אין להם בשביל מה. צילום: shutterstock

"בני המשפחה ובני הגיל השלישי צריכים להכיר ולזהות את הסימפטומים על עצמם ועל החברים שלהם", ממשיך לוי. "היום אפילו רופא המשפחה קיבל הכשרה לזהות דיכאון ויכול לתת טיפול תרופתי. החוויה של הקשיש בתוך הסביבה מאוד חשובה. אם החוויה היא שהוא בעל ערך הסיכון לקבל דיכאון הוא נמוך, אבל אם החברה או הרוח החברתית היא כזאת שאומרת 'זמנך עבר' 'אתה כבר לא שווה' גורם הסיכון הוא גדול.  

במחקר שלנו התמקדנו בקהילה ובחברה וכשאתה שואל קהילה בישראל על אובדנות של קשישים, היד הרבה יותר קלה על ההדק. זה נתפס כמשהו בלתי נמנע ולא מאוד מצער.  המסר שעובר לקשיש הוא אנחנו כבר לא רואים אותך'.  המחקר הזה נועד לומר לקהילה 'רגע יש לנו תפקיד, והתפקיד שלנו לשמור ולהפחית את ההתאבדויות'.

לאנשי הגיל השלישי המסר הוא לדאוג לחברינו. מישהו או מישהי מחברכם התאלמנו ונכנסו לדיכאון הושיטו יד וספרו למשפחה. הקשר הבינאישי הוא אולי גורם מניעה מספר אחת. עשו מחקר יפה בארה"ב בו אנשים אחרי ניסיון  אובדני חזרו לקהילה ולחצי מהאנשים שלחו פעם בשלושה חודשים  גלויה ממוחשבת 'מה שלומך אנחנו מקווים שמצבך משתפר'. אלה שקיבלו את הגלויה היו במצב נפשי טוב יותר. היחס האישי עשה אפקט. תארי לך איך זה שמישהו באמת מתעניין בשלומך".

אדרת: "ניתן לעשות הרבה. בכל משפחה יש אנשים בגיל השלישי וכל משפחה צריכה לשאול את עצמה מה עושים. קודם כל לזהות את הסימנים. הסתגרות, עצב, הרבה פעמים אמירות  כמו 'החיים האלה כבר לא בשבילי' 'חייתי מספיק' צריכות להדליק נורות אדומות.  הדבר הכי חשוב שכשמזהים לשאול שאלה מצילת חיים  וזאת השאלה- אנשים במצבים שלך הרבה פעמים חושבים על מוות האם יש לך מחשבות כאלה? אם הוא אומר כן. ברור שהוא חייב להגיע לפסיכיאטר. לא לעזוב אותו עד שיגיע לטיפול.  לא להשאיר אותו ללא מענה".

יוסי וייס במשך שנים רבות לא חשב על מותה של אימו כהתאבדות, "חשבתי על זה יותר במושגים של נגאלה ייסוריה. היא סבלה והיא לא רצתה לסבול יותר",  הוא אומר. הטרגדיה השנייה הנוראית של חייו גרמה לו להארה לגבי מות אמו.

דרור, בנו של יוסי שם קץ לחייו חצי שנה אחרי שהשתחרר משירות צבאי ביחידה מובחרת. "ההתאבדות של דרור הובילה אותי לעמותת 'בשביל החיים', הלכתי לשיחות לקבוצות תמיכה, לכנסים ורק אז הבנתי שבשבילי אמא שלי בכלל לא התאבדה, ושטעיתי", אומר וייס, "יש היום נטייה להיות סלחניים להתאבדות בגיל השלישי 'טוב הוא כבר קשיש, בואו ניתן לו לסיים את חייו בכבוד'.

מוכרחים לצאת מהחשיבה הזאת.  האמת היא שהמתאבד חושב שרק המוות יציל אותו, ולא חשוב אם הוא בן 90 או 18 אם אני מצדיק את ההתאבדות של אמא שלי, אני צריך להצדיק גם את ההתאבדות של הבן שלי.  אני לא מוכן לקבל יותר את הגל של הסלחנות כלפי התאבדות של קשישים. הגיע הזמן להציף את הנושא ולטפל בו".

הכנס בהובלת ד"ר סנדרין בורשטיין-ליפסיקס, יכלול  הרצאות על אובדנות בגיל השלישי, פאנל מומחים ופאנל משפחות בהנחיית טליה פלד קינן.  הכנס יתקיים ביום חמישי  10.5.18, בין השעות 14:00 ל-18:00 במכללת סמינר הקיבוצים, אולם 70, ת"א. ההגעה לכנס הינה ללא תשלום אך מותנית בהרשמה מראש, כאן.

המיליונר הקולומביאני שהפך למורה מרעננה
המדריך המלא למתנדב המתחיל

"החיוך של הילדים זה השכר שלנו"

"ההתנדבות נותנת לנו הזדמנות לעשייה"
"ההתנדבות היא עיסוק לנשמה"