למי למי יש יותר כבוד

ההפקה הנוכחית של "קזבלן" בתיאטרון הקאמרי היא עוד הוכחה שהתיאטרון הזה מסוגל בהחלט להעלות הפקות מוזיקליות רבות משתתפים באיכות שעומדת בסטנדרטים של חו"ל. הפעם מדובר בהפקה שכולה כחול-לבן, במחזמר שעיבדו יואל זילברג ויגאל מוסינזון בשנות השישים של המאה הקודמת, לפי מחזהו המקורי של זילברג באותו שם משנות החמישים. המחזמר, שעלה לראשונה ב-1966 בתיאטרון גיורא גודיק - אז המאסטר המקומי של המיוזיקלס - היה להיט ענק (יותר מ-600 הופעות), הוליד שורה של להיטים שנטבעו בפסקול הישראלי, הפך את יהורם גאון לקזבלן לנצח ונהפך בהמשך גם לסרט מצליח.

השתנינו מאז. התפתחנו, נחשפנו. העולם כולו החליף קידומת ומילניום. ובכל זאת, כמו בכל מקום אחר, חיי הבמה של מיוזיקלס ותיקים נמשכים. "קזבלן" מודל 2012 של הקאמרי הוא הפקה מלוטשת, מגובשת, נוצצת, דינמית, מקצוענית מאוד, חגיגה לעיניים ולאוזניים, שכמו לא מעט מאחיה לז'אנר הסיפור בה פחות חשוב. ולא שהנושאים שמועלים במחזמר הזה אינם חשובים או שפג תוקפם (פערים חברתיים, צדק חברתי, השד העדתי וכן הלאה), אלא שנדמה שהיום ברור לכל צופה מיוזיקל מהזן הזה שאין להתייחס בכובד ראש לדיון בהם במסגרת המחזמר, ואם הדברים בו נשמעים לעתים צורמים, אנכרוניסטיים, פשטניים או רדודים - לא צריך להתרגש כי המוזיקה מצוינת, השירים מקפיצים, הכוריאוגרפיה מדויקת, שמחת החיים מתפרצת ויש סוף טוב. תראו לי מישהו שהוגה ברצינות מעמיקה בסוגיות העלילה של מיוזיקלס ישנים ומצליחים (שוב ושוב) כמו "שיקגו", "אוקלהומה" או "רחוב 42".

"קזבלן", שמתרחש בראשית שנות החמישים והמדינה בשטח הגדול ביפו, מספר על אסופת מהגרים - מזרחיים ואשכנזים - ששוכנו בבתי ערביים בעיר בידי הממסד, שעכשיו מבקש לפנות אותם משם בכוח. קזבלן (קזה), צעיר מרוקאי כריזמטי שלחם בצבא כשווה בין שווים אבל באזרחות חזר לאזורי הקיפוח, ועכשיו הוא גם המנהיג הלא מוכתר של השכונה וגם קצת הבריון המקומי, מוביל-חובר לוותיקים שמבקשים למנוע את רוע הגזרה, ובדרך מתאהב ברחל, בתו האשכנזייה של אחד מהם, מסתבך בקטטות ונחשד בגניבה, שמתבררת כמעשה ידיו של הסנדלר השכונתי ההונגרי יאנוש, המכונה גולאש, שמאוהב בעצמו ברחל, שכמובן לא אוהבת אותו בחזרה. הסוף טוב: קצין המשטרה שהיה מפקדו של קזה בצבא עומד לצדו, הגנב נחשף ומוקע, ואפילו אביה של רחל מתרצה מול קזה, שנבחר לשמש סנדק לתינוק שנולד לזוג המעורב הראשון בשכונה.

המוזיקה של דובי זלצר בניהול המוזיקלי של יוסי בן נון מידבקת ועוצמתית כשהייתה, התפאורה של רוני תורן מושקעת, מתניידת, משנה צבעים וצורות כל הזמן, וכך גם מרחב הבמה. הכוריאוגרפיה של עוז מורג מזכירה הפקות של ברודוויי (וד"ש ל"סיפור הפרוורים"), ועל כל אלה ניכר מגעו של צדי צרפתי, שרקח כאן שואו מהוקצע, נוצץ, מבדר ומלוטש.

שורה תחתונה: מיוזיקל כמו שמיוזיקל צריך להיות: מלוטש, מרהיב, מהנה, רב להיטים מוכרים ועם כוכב כריזמטי.

"קזבלן", התיאטרון הקאמרי. מאת: יואל זילברג ויגאל מוסינזון, לפי מחזהו המקורי של יגאל מוסינזון; פזמונים: דן אלמגור, עמוס אטינגר, חיים חפר; מוזיקה: דב (דובי) זלצר; בימוי: צדי צרפתי; ניהול מוזיקלי: יוסי בן נון; תפאורה: רוני תורן; עורך: שלומי מוסקוביץ; כוריאוגרפיה: עוז מורג; תלבושות: עפרה קונפינו; תאורה: עמיר ברנר; עיצוב סאונד: ישי חממי; מפיק: חיים סלע. משתתפים: עמוס תמם, איציק כהן, שלמה וישינסקי, אוהד שחר/אורי רביץ, עודד ליאופולד, אסנת בן יהודה, תמר שם אור, שרונה אלימלך, מיי פיינגולד, ערן שראל, שהם שיינר ואחרים. משך ההצגה: שעתיים ו-20 דקות, כולל הפסקה

עוד על תיאטרון:

אנטיגונה אחרת לגמרי

מותק, תעבירי את הציאניד

האמת, השקר ומה שביניהם 

הסיפור שנהפך לרומן