לעבוד זה עיניים בורקות

עמרני בהצגה "אם הבית" בתיאטרון הבימה. צילום: ז'ראר אלון

"אנחנו עם צורך תרבות", אומר לי השחקן הוותיק גבע עמרני. "אין מקום בעולם שיחסית לאוכלוסייה יש כל כך הרבה תיאטראות, שההספק הקולנועי הוא עצום. זה פנטסטי".

אני מדברת עם עמרני רגע לפני שהוא עולה להופיע בהצגה החדשה בהשתתפותו, "אם הבית", בתיאטרון הבימה. המחזה, פרי עטו של המחזאי הלל מיטלפונקט, מספר את סיפורן של שתי נשים, אם ובת, החיות בצל סוד אפל. עמרני מגלם את הסב החולה, המתרפק על הזיכרונות ומתנהג כעריץ. הוא עושה את תפקידו בחן רב, כמו השחקניות שלצידו, אסנת פישמן ורינת מטטוב. ולמרות שהשפעת מקננת אצלו בגוף, עמרני (79) לא חושב פעמיים ועולה לבמה. "לעבוד זה עיניים בורקות, גוף עובד. אם אתה לא עובד, הגוף נרקב. לא לעבוד זה למות", הוא מצהיר בנחרצות.

שחקנים צעירים חולפים על פניו, מברכים אותו לשלום. נראה שכולם מחבבים אותו, ואיך אפשר שלא? "היום אתה רואה על הבמה את כל האנשים, מכל הקשת. פעם היו מלהקים דמויות מאוד ספציפיות. היו מבקשים שחקן גבוה, לבן, שלא יראה כמו נהג מונית מזרחי", הוא צוחק. "ומצד שני אנחנו חיים היום בעידן מטורף, שיש מלחמה עצומה על כל תפקיד. לצערי הכישרון נדחק לפינה, ומה שחשוב הוא איך אתה נראה ואיך המצלמה מקבלת אותך".

מלבד "אם הבית" משתתף עמרני גם בהצגה "שרי מלחמה", ומדי פעם מגיע לקאמרי לעשות את "אשכבה" של חנוך לווין, שאיתה הוא כבר ביקר בכל העולם, כמעט. "כשלמדתי משחק בניו יורק בשנת 1963 פגשתי שם את החברים מהבימה שהגיעו להעלות הצגה. אני זוכר שזה היה מקרה מיוחד במינו. היום זה שכיח. הנה, בסין היינו כבר שלוש פעמים עם ההצגה. היום העולם קטן, כולם מכירים את כולם".

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

על תפקידיו הרבים קיבל עמרני את פרס שחקן השנה וגם את פרס אופיר למפעל חיים. "יש שלב מסוים שאתה מתאווה לפרס", הוא אומר. "יש שאתה כועס כשאתה לא מקבל, יש השלב שבו אתה מקבל את הפרס והשלב האחרון זה - אוקיי, קיבלתי את הפרס, עכשיו אני ממשיך הלאה. לרוב זה מעלה אבק, לפעמים זה נופל בארון ואתה מוצא אותו כשאתה מחפש משהו אחר. זה אף פעם לא מקדש. אם קיבלת פרס זה לא אומר שאתה צריך להפסיק לעבוד כי קיבלת את הכתר. גם מלך ממשיך לעבוד ושוכח את הכתר על הראש".

את היכולות הפיזיות הפנטסטיות שהיו לו בצעירותו עמרני לא יכול לשחזר, כמובן. אבל לעבודתו הוא מתייחס באותה רצינות כפי שהיה פעם. "קחי למשל נגר שעושה כל יום ספסל", הוא אומר. "אחרי כמה שנים הוא יעשה ספסלים בצ'יק-צ'ק. בעבודה עם ציבור שבודק אותך יום אחרי יום אתה לא יכול שלא להתייחס בכובד ראש לתפקיד שלך".

עוד על תרבות ובידור:

הגענו לגיל שמותר ליהנות

יש לו מה להגיד

הגיל בשבילי הוא רק מספר

הבמה כולה שלה