לקראת שידור ביום הזיכרון: חבורת היתומים

"חבורת היתומים" כבר מזמן אינם חבורה (במלעיל, בהגיית ילדים), וגם לא ילדים. כולם כבר בני 60 ומשהו, רובם סבים וסבתות בעצמם, עטורי שיבה ומחורצי קמטים. אבל כשהתאספו באחרונה לקייטנה ששחזרה את קייטנות ילדותם היתומה, הם נתנו ברצון את קולם בשירת "אנחנו העציונים, מחנה פה מקימים", והתמסרו בקלות לתחרויות שטותיות כמו גם לדינמיקה קבוצתית משחררת ומרגשת. נעם דמסקי ועדו בהט היו שם איתם, ואת סיפורם הייחודי, הנוגע עד מאוד ללב, הם מביאים בסרט "חבורת היתומים" שישודר ביום ג' (21.4), ערב יום הזיכרון, בערוץ 1.

הצטרפו לקהילת הסרטים וסדרות הטלוויזיה של מוטק'ה

כניעה, רצח, 34 אלמנות, 49 יתומים

"אנחנו, כרגיל, נתגבר". מתוך "חבורת היתומים"

קיבוץ כפר עציון הוקם ב-1943 בידי אנשי השומר הדתי ובני עקיבא, שמרביתם היו ניצולי שואה. בסוף 1947, אחרי שבאו"ם התקבלה תוכנית החלוקה, גברו הקרבות בין מגני גוש עציון – שכפר עציון היה אחד מארבעת יישוביו – לבין כנופיות ערביות מקומיות. כשהמצב הורע, הוחלט לפנות את האמהות והילדים מהקיבוץ למנזר רטיסבון בירושלים.

בצהרי ד' באייר תש"ח, 13.5.48, פרץ כוח לגיון ירדני וכנופיות ערביות לקיבוץ. יעקב אלטמן, מפקד הגוש, החליט על כניעה. הלוחמים הניפו דגל לבן והניחו את נשקם. אחרי שנכנעו, נפתחה עליהם אש מנשק אוטומטי, וכל הלוחמים למעט ארבעה, נרצחו באש ובכלי עבודה, במה שכונה לימים הטבח בכפר עציון. תושבי הקיבוץ שנרצחו הותירו אחריהם 34 אלמנות ו-49 יתומים.

את עיקרי המידע הנורא הזה מביא סרטם של דמסקי ובהט בכתוביות שחור-לבן לאקוניות, באותיות מכונת כתיבה של פעם, המוכיחות שוב את העוצמה שבצמצום, את העובדה שפחות זה יותר. גיבורי הסרט, היתומים שרובם לא הכירו ואין להם זיכרון ממשי של הוריהם המתים, מנסים בסרט בעיקר לעשות את מה שמתברר שלא עשו לאורך כל ילדותם וחלקם גם במרבית בגרותם: לדבר על ההורים הנעדרים, על האובדן והמוות.

וזה אולי הגילוי הכי מדהים של הסרט, מעבר לסיפור האירוע הנורא של הטבח, שבסופו של הסרט אחדים מגיבוריו היתומים מתווכחים ביניהם אם יש לכנותו כך או לא: העובדה שהאירוע המכונן-זוועתי הזה היה תמיד סוג של טאבו, נושא מושתק שאין מדברים עליו.

ההורים שלא היו

"הנורמה היתה שהיית יתום". מתוך "חבורת היתומים"

דמסקי ובהט הצליחו לקבץ לסרט עדויות של רבים מהיתומים ההם, אנשים מבוגרים שמחפשים בו שרידי ילדות אבודה, את האנשים שהיו ההורים שלא היו להם, שנהרגו במה שהוגדר "נפל בעמדה". חיים ויצחק לוינוביץ, אחים תאומים עם שפמים לבנים עבותים, אומרים ש"הנורמה היתה שהיית יתום. ואם לא היית – אז משהו היה לא בסדר איתך".

הם מתוודים שידעו מעט מאוד על מה שאירע. "עד לפני שנים מעטות לא ידעתי שהיה טבח", אומר אחד מהם. "גם לא דיברו בילדותנו על טבח. מעולם. הסתירו. אתה חי עם זה שאבא נפל בעמדה." בסופה של הקייטנה העכשווית הם כותבים מכתבים להוריהם המתים, האחד לאב והשני לאם. והם נשנקים כשהם קוראים זה באוזני זה את מה שכתבו, אבל מתנחמים, "אנחנו, כרגיל, נתגבר".

יוסי רון התייתם מאביו ומאמו בנפילת הגוש. "אני לא כועס על אמא", הוא אומר, שנשארה ללחום. "היא היתה ניצולת שואה שבטח חשבה שזה כבוד גדול להילחם על מדינת היהודים". מרגלית זיסמן-גלנדאואר, אלמנתו של עקיבא גלנדאואר שנפגשת בקייטנה הנוכחית עם היתומים, מספרת: "יצאתי ממלחמה ונכנסתי למלחמה. ראיתי סביבי כל כך הרבה רוע", היא אומרת ומתוודה באוזני דור הילדים שהתביישה בנפילת היישוב. "האם לא היינו מספיק גיבורים? איפה-שהוא היה לי את הבושה הזאת...לא דיברנו, גם אנשי השואה לא דיברו שנים...בעיני, כפר עציון היה קצת כמו שואה קטנה. כל אחד עיבד את זה בתוכו, עם עצמו. לא דיברתי על זה. איך זה השפיע על הילדים? אני לא יכולה לקבוע".

התחושה היא שהסרט הזה, שאיכויותיו הקולנועיות הרבה פחות מרשימות מהסיפור רב-המספרים כשלעצמו, העניק לגיבוריו הזדמנות לסגור מעגלים אישיים. רובם, כך נראה, אינם כועסים על הוריהם, ודאי לא על הבחירות והנסיבות שהובילו למותם, אפילו לא על השתיקה שנכפתה עליהם. הם בעיקר חומלים על האנשים שהיו הוריהם, וקצת מכים על חטא שלא ביקשו לברר דברים לעומק מוקדם יותר. "אני לא כועס עליה" אומר מאיר ורנר על אמו, שלא סיפרה לו דבר. "למדתי מזה עלי". גם ירוחם כ"ץ מודה שמעולם לא שאל את אמו שאלות על אביו. "אבא שלי סבל?" הוא תוהה. "אני מקווה שלא. היו כאלה שבלו יותר. הוא נהרג למען כפר עציון והמדינה שבדרך".

שורה תחתונה: סיפור מצמרר, מסופר באיפוק קבוצתי מרגש.

"חבורת היתומים", ערוץ 1, ערב יום הזיכרון, יום ג', 21.4, 23:00. תסריט ובימוי: נעם דמסקי, עדו בהט; צלם ראשי: דודו יצחקי; עריכה: עדו בהט; תחקיר: נתנאל יחיאלי; מוזיקה מקורית: אבי שושני. אורך הסרט: 55 דקות.

עוד על טלוויזיה: לחצו כאן

הצטרפו לקהילת הסרטים וסדרות הטלוויזיה של מוטק'ה