אילה בן-נחום שרוט היא נכדה לסבתא שכל משפחתה נספתה בשואה. אבל הסבתא, מיכל רכטר, אבל לא רואה עצמה כניצולה או שורדת, אפילו לא כמי שחוותה טראומה. "כל אלה שלא חוו את זה, רק המשפחות שלהם, והם היו פה, לא נדפקנו באסון הגדול הזה שקרה, כי לא עברנו את זה", היא מסבירה בסרט "ענפים שבורים" שיוקרן בערוץ יס-דוקו בלוויין בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה (יום ד', 15.4).

ההכרה המפוכחת הזו היא כנראה חלק מהמפתח להסתכלות של רכטר על מהלך חייה ועל החיים בכלל, התבוננות מפוכחת, עניינית וגם נחושה ומלאה חיוניות. על הכאב והקושי והאובדן, מצביעה בסרט דווקא נכדתה, היוצרת, שבחרה בדרך ייחודית להשלים את התמונה שסבתה משרטטת רק בקווי מתאר מתחייבים. שרוט מוסיפה את קשת צבעי הרגש באנימציה שחודרת לתוך הראיון המצולם, מתפתלת בין צילומי סטילס ומתעופפת מבין דפי המחברת, העיתון והמכתבים של מיכלה גלפנד, הילדה שרכטר פעם היתה.

ניצלה מבעוד מועד

תום ילדי משכנע ושובר לב. מתוך "ענפים שבורים"

"ענפים שבורים", שזכה בפרס הסרט הקצר בפסטיבל חיפה 2014, הוא סרט ייחודי ביותר ממובן אחד. הוא ייחודי בסגנונו, המשלב דוקומנטציה עם אנימציה. ייחודי באורכו בהשוואה לרבים מהסרטים הדוקומנטריים העוסקים בנושא – כי הוא קצר, 28 דקות בלבד. והוא ייחודי בעיקר בגלל שהוא מתרכז בגיבורה לא שגרתית, מי שניצלה מבעוד מועד והתקבלה בזרועות פתוחות, שלכאורה "לא קרה לה כלום".

אלא שזה, כמובן, לא בדיוק ככה. אבל בין כל סיפורי האימה והזוועה של המלחמה והשואה, נחוץ כנראה מבט של נכדה רגישה, יצירתית ומוכשרת, כדי לספר את הסיפור המינורי-לכאורה הזה. שרוט מעטרת-משלימה את הסיפור של סבתה באנימציה שמדמה הרהורים ואסוציאציות המתלווים לטקסטים. הם כל מה שלא נאמר בין המילים, והם שהופכים את התמונה לשלמה, מרגשת וצובטת.

כך למשל, כבר בפתח הסרט שמתחיל כראיון עם רכטר המספרת על ילדותה, שרוט משלימה את הפרטים הביוגרפיים באנימציה המעטרת את האישה המדברת. וכך, כשבמרכז הפריים יושבת אישה בת 90 פלוס, צומחים סביבה איורים וקולאז'ים, שמחזירים אותה לילדות הרחוקה ההיא, במין תום ילדי משכנע, אין שום ספק שגם סבתות קשישות היו פעם ילדות קטנות. או למשל כשרכטר קוראת בקולה הצלול ובדיבורה הרהוט קטעים ממאמר שכתבה בגיל 11 לעיתון בית הספר העברי, מאמר שהוא מכתב בעברית נמלצת לילדי ארץ ישראל, וכן הלאה.

גם סבתות היו פעם ילדות קטנות

"הייתי מספיק טיפשה כדי לא להבין שלא אראה אותם שוב". מיכל רכטר, מתוך "ענפים שבורים"

לרכטר היו שתי אחיות ואח, וכולם למדו בבית ספר פולני בבוקר ועברי אחר הצהריים והיו חברים בתנועת הנוער גורדוניה. התנועה ערכה מחנות לילדים מכל פולין שבהם נבחרו ילדים שהתאימו לעלות לארץ ישראל. ב-1936, כשהיתה בת 14, נבחרה גם היא. רכטר מספרת בלאקוניות על חילוקי הדעות בין הוריה באשר לנסיעתה (אמא נגד, אבא בעד) ועל מעמד הפרידה. "הייתי מספיק טיפשה כדי לא להבין שלא אראה אותם יותר", היא מסכמת וקורעת את הלב פעם ראשונה, בלי להרעיד מיתר קול אחד.

יחד עם שרה ברמן, חברת ילדותה שהגיעה יחד איתה לארץ ישראל, היא משחזרת את ההגעה לנמל יפו והנסיעה משם ישר לבן שמן. "עטפו אותנו באווירה טובה", היא אומרת ומספרת גם ש"הייתה אווירה שצריך הכול לעשות כמו הארץ-ישראלים", וכך נפלה האות ה"א משמה והיא נהפכה למיכל. שתיהן משחזרות איך לימדו אותן פרקי חיים מעשיים (לנקות, לשטוף), איך היו מסתירות וכובשות געגועים, ואיך למדו להתאים עצמן לסביבה החדשה. "יחד עם זה שהיינו בודדים היינו מאושרים", קובעת רכטר. אם יש רגע בסרט שבו נסדקת מעט קליפת ה"הכול-בסדר" שלה, זה כשהיא נזכרת-מספרת על מכתביהם של בני משפחתה מ-1939, בהם הפצירו בכל דרך לאפשר גם להם להגיע לארץ ישראל. "לא הבנתי מספיק מה אני יכולה לעשות, כי הייתי לבד ילדה", היא יודעת. וזה כואב.

במשפטים ספורים וקצרים היא מספרת איך הוצאה משפחתה להורג  ביום כיפור, ואת דבריה מלווה אנימציה מצמררת של מטווח ברווזים בתיאטרון בובות. "אדם לא יכול כל החיים לשבת ולחשוב על הבעיות האלה, אפילו שזה משפחה קרובה, את לא חווית ולא היית שם", היא מסבירה לנכדתה את כוח שפיותה. אבל שרוט לא מוותרת ושואלת על ההכרה בכך שנותרה יחידה ממשפחתה. "שאני ילדה בודדה בעולם?", מוודאת הסבתא. "את זה הבנתי עוד לפני כן".

שורה תחתונה: סרט קטן, אחר, יפה ונוגע ללב. 

 "ענפים שבורים", ערוץ יס-דוקו, ערב יום השואה, יום ד', 15.4, 21:00. כתיבה, בימוי ועריכה: אילה בן-נחום שרוט; הפקה: עמית ר. גיצלטר;  מוזיקה מקורית: פרנק (חיים) אילפמן; אנימציה: אילה בן-נחום שרוט ועוד תשעה אני מטורים. אורך הסרט: 28 דקות.

לקריאה על הסרט "האישה בזהב" לחצו כאן

לקהילת ניצולי השואה של מוטק'ה לחצו כאן