לקראת שידור: אוטיזם, דיסקו ואני

הסרט "אוטיזם, דיסקו ואני", שיוקרן ביום ב' (22.11) בערוץ יס דוקו בלוויין, מביא עוד סיפור חריג, מופלא ומלא אופטימיות על דרך לגמרי לא קונבנציונלית לטיפול בילד אוטיסט. ג'יימס הולבי, שבני משפחתו וחבריו מכנים ג'ימי, הוא הבן השלישי במשפחת הולבי הבריטית, הבן השלישי האוטיסט. ג'ימי, היום בן עשר (הסרט נעשה השנה), הוא אחיו התאום של ג'ורג' ולהם אח גדול, אלכס, בן 16. אלכס וג'ורג', כאמור, גם הם אוטוסיטים, אבל כל אחד מהם מצא תחום שבו הוא חזק והצליח ללמוד כישורים נחוצים, ובכלל זה גם כישורי תקשורת ושילוב בקהילה. אלכס טוב במוזיקה. ג'ורג' מוכשר במחשבים. ורק ג'ימי היה במשך שנים החלש והבעייתי במשפחה. עד לפני שנתיים הוא לא ידע כמעט קרוא וכתוב ובקושי תקשר עם בני משפחתו ועם אנשים בכלל. ואז, בהיותו בן שמונה, נחת בתיבת הדואר המשפחתית עלון לקידום שיעורי דיסקו. כן, סוג הריקוד הזה, כך מתברר, לא נעלם עם האייטיז של המאה הקודמת, אלא חי וקיים ומשגשג בשורה של חוגים, בתי ספר ותחרויות בבריטניה. ההורים, אנדי ושילה, החליטו לקחת את התאומים הצעירים לכמה שיעורים, לראות אולי הדבר ימצא חן בעיניהם ויועיל במשהו. אל ג'ורג' כל הדיסקו הזה לא דיבר. אבל עם ג'ימי התחולל פלא אמיתי לנגד עיני כולם. מהר מאוד התברר כי ריקוד הדיסקו לא רק מעסיק את הילד, הוא גם משקם פלאים את יכולותיו הפיזיות והקוגניטיביות. מילד עם בעיות הליכה ויציבה הוא נהפך לבעל שליטה מדהימה בגופו. מילד שבקושי תקשר, קרא וכתב, הוא נהפך לפטפטן לא קטן, בעל שפה וכושר ביטוי ומיומנויות שוטפות של קריאה וכתיבה. כישורי הזיכרון שלו השתפרו וגם הקואורדינציה, והכול בזכות ריקודי הדיסקו.


לא זו בלבד שהתקדמותו הכללית הייתה עצומה. הילד הצנום והגמיש הפגין גם יכולות ריקוד מדהימות. כאלה שדרשו תשומת לב והשקעה מיוחדת - בבית ספר, במורים, בתלבושות ובהרבה כסף. הוא החל לצבור גביעים ותארים בקצב מסחרר ולהתקדם מתחרות לתחרות. ג'ימי האוטיסט, שכאמור בקושי תקשר עם הסביבה, נהפך בתוך שנתיים לילד שמסוגל לעמוד בדרישות התחרויות, שביניהן גם צורך ליצור קשר עין, להרבות בחיוכים, ליצור מגע פיזי. ולא רק מסוגל, אלא ממש חוגג על האתגר הפיזי והנפשי בתחרויות. הסרט עוקב אחרי ג'ימי ומשפחתו, מביא את סיפורו-סיפורם המופלא ומלווה אותו בדרך לתחרות הגדולה על תואר "דיסקו קיד" שזו לו השנה הראשונה שהוא משתתף בה בקבוצת הילדים הבוגרים (והוא בן עשר, כאמור). משפחת הולבי מגוללת סיפור אופטימי שהוא גם מציאותי - הם מדברים על הפלא שקרה וגם על הקשיים שהיו איתו בעבר ועל הקשיים שנוצרו, בעיקר עם האח התאום ג'ורג', מאז שג'ימי החל לפרוח ולבלוט, על הקשיים הכלכליים (מחיר תלבושת לתחרות כ-600 לי"ש) וכן הלאה. אבל הנס הקטן-גדול הזה נותר בעינו. ג'ימי, אם תרצו, הוא סוג של בילי אליוט, ילד שהריקוד חילץ אותו מעולם מגביל ומוגבל. המקרה של ג'ימי מכוון עוד זרקור לדרכי טיפול שונות וחריגות באוטיסטים, שגם אם לא ברור איך בדיוק ומתי פועלים המנגנונים שמשחררים יכולות חבויות וחסומות ומשקמים אותן - ברור שיש מקרים שבהם זה עובד. כמו במקרה של ג'ימי, שמצהיר בהתלהבות שוטפת: "אני רוצה להיות רקדן גדול למרות האוטיזם".
"אוטיזם, דיסקו ואני", ערוץ יס דוקו בלוויין, יום ב', 22.11, 22:35. הפקה של הבי.בי.סי. 60 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: ארוחה עם אידיוט

ביקורת ספר: חף מפשע

ביקורת תיאטרון: גיבורים

ביקורת קולנוע: תמרה דרו

ביקורת ספר: חדר

לקהילת תרבות:

לחצו