לקראת שידור: איזה מין אני

המונח באנגלית מדבר על "הפרעות בהתפתחות מינית" (DSD), ובעברית זה תורגם בסרט "איזה מין אני" שיוקרן ביום ג' (27.3) בערוץ 8 בכבלים, ל"שוני בהתמיינות מינית". כך או כך, מדובר במי שנולדים עם הפרעה או עם שוני כלשהו מבחינת התמיינותם המינית, כלומר הם לא זכר או נקבה באופן המובהק לחלוטין. כבר בראשיתו של הסרט המעניין והמאיר הזה מסבירים המומחים להדיוטות שבינינו (הרוב, יש להניח), כי לא מדובר במקרים בודדים ובסטיות, אלא בקשת של תופעות רבות ושונות - יש יותר מ-20 - שהקלות שבהן גם די נפוצות (אחת, למשל, מופיעה באותה תדירות כמו לידת תאומים או שיער ג'ינג'י). בכלל, הסרט ממליץ לשנות את כל ההתייחסות למין האדם (כרומוזומים, אברי מין, אנטומיה, הורמונים). כמו שאומרת אחת הפסיכולוגיות המופיעה בו, "דורות על גבי דורות מחנכים אותנו לכך שיש שני מינים ולכן אנחנו מתייחסים לזכר ולנקבה כאל שתי ישויות לגמרי נפרדות, כשבעצם יש הרבה חפיפה ומצבי ביניים שמטשטשים את הגבולות ביניהם". "הקשת", מסביר אחד הרופאים בסרט, "רחבה מאוד, מבנות גבריות מעט ועד בנים נשיים". בעצם, מה שכולם אומרים הוא שמדובר ברצף שזכר ונקבה הם קצותיו. נכון, לא הכול מסתכם באישה גברית או בבן עם מאפיינים קצת נשית, ונכון גם שרבים מהמצבים הם נדירים מאוד, אבל נכון גם שחלק מהמצבים הקלים מאוד נפוצים. לשם דוגמה מצוין בסרט כי 100 אלף מתושבי ניו יורק לוקים בסוג כלשהו של שוני בהתמיינות מינית. לחלק מהשונויות הללו יש גם השלכות בריאותיות-רפואיות מעבר לדבר עצמו, שכרוך בחלק מהמקרים בבעיות מורכבות ובטיפולים רבים, ארוכים וכואבים. הרופאים בסרט מסבירים את עיקרי ההתפתחות המינית בעובר ואת משמעותן של הפרעות שונות, חיצוניות או פנימיות. המציאות מלמדת כי אמנם בעשור האחרון חלה התפתחות רבה בחקר התופעות, בדרכי ובגישות הטיפול בהן, אבל עדיין, ובוודאי לאורך שנים, קושי וסבל היו מנת חלקם של ילדים שנולדו עם הפרעות כאלה, כמו גם של הוריהם ומשפחותיהם. וזהו אולי החלק המרתק ביותר בסרט - עדויותיהם של מי שנולדו עם סוגים שונים של השונות הזו והתמודדו איתה, כל אחד בדרכו. ג'נט היא אישה מבוגרת, אם לשני ילדים בוגרים, המספרת כי נולדה עם רחם, שחלות וגנים נקביים למרות שחלק מאברי המין שלה ומההורמונים שלה היו זכריים בחלקם. הזיכרון הראשון שלה, כך היא מספרת, הוא מבית חולים - מחוויה שהייתה מפחידה ובודדה, מידיעה שעליה להיות אמיצה. הוריה, היא אומרת, קיבלו את הדין כי צריך לעשות לה מהר ככל האפשר ניתוחים שישנו את מראה אברי מינה מבלי שהבינו באמת במה מדובר. סבא שלה אף רמז להם שאולי מוטב שתמות אם לא תוכל להינשא וללדת.


ד"ר טיגר דוויז הוא פסיכולוג קליני ומטפל מיני מוסמך שמטפל במקרים רבים של אנשים שנולדו עם שוני כזה ושל בני משפחותיהם. הוא מכיר מידע אישי את הילדות אפופת הפחדים, הסודיות, הבושה והבלבול, את ההורים שמתמודדים אף הם עם פחדים ועם רגשי אשמה ובושה. בפתיחות עניינית הוא מספר על ההפרעה שנולד איתה - היפוספדיאס חמור - אשר ברמה קלה מופיעה אצל אחד מ-250 גברים, לפי הנתונים. את הניתוח הראשון שלו עבר בגיל שלושה חודשים. להוריו נאמר כי אפשר לתקן את הבעיה שלו בשניים-שלושה ניתוחים. הוא עבר 20. כילד הוא זוכר את עצמו הולך לבית הספר עם שקית פלסטיק צמודה לרגל ומחוברת לצינורית איסוף שתן, והכול מוחבא מתחת למכנסיים. הוא מעולם לא נכנס לשירותים הרגילים, לא הרגיש שייך לשום מין. "קיבלתי מסרים מבלבלים על מיניות וסודיות, אסור היה לספר מה עובר עלי או שבכלל עובר משהו, סבלתי מאוד מטיפולים פולשניים ומכאבים וידעתי שגם אמי סובלת. והרגשתי אשמה", הוא אומר ומצהיר כי לדעתו, כל הניתוחים שעבר עד גיל 19 היו "כישלונות לא נחוצים". מהסבל הזה עשה את בחירת המקצוע שלו, "לנסות לסייע לאנשים במצבים כאלה". קייטי, אישה צעירה ויפה, והוריה, שניהם רופאים, לא העלו בדעתם כי משהו אינו שגרתי אצלה עד שבגיל שש היא החליקה באמבטיה וסבלה מבקע. בניתוח שנאלצה לעבור התברר להורים ההמומים כי יש לה אשך באמצע הדרך למטה וכרומוזום XY, ואין לה רחם ושחלה. אפילו צמד הרופאים המודעים והמשכילים הללו ראו בגילוי סוג של אסון, והתקשו להתמודד עם המידע ועם המציאות. בהדרגה, דיברו איתה על שונות בכלל, על קבלה וכן הלאה, אך את האמת כולה סיפרו לה רק משעברה את גיל ההתבגרות, 12 שנים אחרי שהדברים נודעו להם. "כעסתי עליהם שלא סיפרו כל השנים האלה", מודה קייטי, "מאוד כעסתי. ופחדתי מאוד. סירבתי לחשוב על עצמי כשונה מכל אישה אחרת. תהיתי אם יאהבו אותי". מאז הוסרו מגופה האשכים והיא מקבלת טיפול לאיזון ההורמונים בגופה. כל אנשי המקצוע בסרט מדברים כאמור על הרצף והקשת, על הצורך בטיפול שמשלב דיסציפלינות שונות ועל חשיבות הטיפול במשפחה כולה. הם מדברים על הניתוחים, עיתוים והשפעותיהם, על הגישות השונות, על יחס החברה והסביבה והתרבות. ובתוך כך נזכרתי בספר נפלא, בדיוני אך מעוגן לחלוטין במציאות כפי שהיא מתוארת בסרט, ספרו של ג'פרי יוג'נידיס האמריקני "מידלסקס" (עליו זכה בפרס פוליצר), המביא את סיפורה של קאלי, ילדה שמגלה בהדרגה שמשהו אצלה שונה מאצל חברותיה (בעברית בהוצאת מודן).
"איזה מין אני", ערוץ 8 בכבלים, יום ג', 27.3, 21:35. הפקה של ה-BBC. בימוי והפקה: ג'יילס הריסון; צילום: סטיב מוס, ג'ייסון לונגו, מרק מולסוורת'; הפקה בפועל: טינה פלצ'ר-היל; קריינות: שרה גריפית'ס. אורך הסרט: 50 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: השפעה בלתי הוגנת

ביקורת ספר: אנטומיה של היעלמות

ביקורת תיאטרון: סיפור אהבה בשלושה פרקים

ביקורת ספר: אשת הטיגריס

ביקורת קולנוע: קרוב להפליא ורועש להחריד

ביקורת תיאטרון: חוקר פרטי