לקראת שידור: בדרך למעלה

"בדרך למעלה" הוא סרט דוקומנטרי מהסוג הקשה לצפייה: הוא מציג סיפור נורא, סיפור עצוב ומייאש למרות נימת הסיום המשתדלת להיות אופטימית. סיפור שקשה להתבונן בו, עוכר שלווה, שאין בו פריים אחד שדרכו אפשר להימלט ממנו. ומה שהופך את הקושי לגדול עוד יותר הוא העובדה, הידיעה, כי זהו סיפור מכאן ומעכשיו. סיפור ישראלי, שאולי מתרחש ברחוב או בשכונה הסמוכה, לא משהו מ"שם", מרחוק, ממדינה ומתרבות שאינן נוגעות לנו. להפך, זה נוגע מאוד. הסרט עוקב לאורך זמן אחרי ליהן, צעירה בת 20 שחיה מהיד לפה, רוב הזמן ברחוב, וחולמת להכיר את אמה הביולוגית ולהעלות את חייה על מסלול של קיום שפוי ונורמלי, כזה שבו תוכל להגשים חלומות, ללמוד ולהתקדם. אלה מטרות שרחוקות ממנה כמעט כמו הירח מכדור הארץ. כי ליהן נולדה ברומניה של צ'אוצ'סקו, ימים שבהם הפלות היו בלתי חוקיות ברומניה ונשים שנכנסו להריון לא רצוי נאלצו ללדת את התינוקות, שברובם הגיעו לבתי יתומים. כך היה עם ליהן, שגדלה בבית יתומים כזה עד גיל ארבע, אז "נקנתה" כהגדרת כתובית הטקסט בסרט בידי זוג ישראלים שביקשו לאמץ ילד. ליהן חושבת שאולי בחרו בה מכל הפעוטות כי הייתה שקטה מאוד אז. אולי. כך או כך, בביתה החדש חייה לא ממש השתפרו. היא מספרת על מכות נמרצות, כולל במקל של מטאטא, שקיבלה מאמה המאמצת, התעללות שנמשכה שנים. היכן שהוא לאורכן נראה שההורים המאמצים נפרדו, כי ליהן מספרת על אביה המאמץ שהגיע יום אחד לבית אמה, ראה אותה מכה את ליהן בת ה-11 והציל אותה, כהגדרתה, מידי האם. שלוש שנים חיה עם אביה עד שזה נפטר. מאז התגלגלה בין מוסדות ופנימיות, ובסופו של דבר הגיעה לרחוב. היא מאפשרת למצלמה של שירלי ברקוביץ לעקוב אחר שגרת יומה המערערת, בין שיטוטים בחיפוש אחרי מקום לישון בו, סמים, שיכרות, קיבוץ נדבות ובעיקר - בדידות איומה ותלישות מעוררת חלחלה. זה לא רק מצטלם נורא, זה פשוט נורא. היא מוצאת מקלט זמני בבית נטוש שבו ישנים עוד כמה צעירי רחוב כמוה. בשלב כלשהו היא מתחילה לעבוד במסעדה שבעליה נותנת לה הזדמנות להוכיח את עצמה, להתארגן ולעשות שינוי של ממש בחייה. כשלושה חודשים מחזיקה ליהן מעמד, שלושה חודשים שבמהלכם היא שוכרת דירה זעירה ומתחילה לסדר לעצמה פינה משלה, מקפידה לבוא לעבודה, מקשיבה למעסיקתה, פרידה, וגם עושה מאמצים לקדם את תהליך האיתור של אמה הביולוגית ברומניה. וכל כמה שהיא למודת סבל ויודעת לשרוד, מתברר שאין לה מושג על חיים אמיתיים. וזה קורע לב.


היא מדברת על הצורך שלה במשפחה, באהבה, בתמיכה שמעולם לא הייתה לה. על רצונה להשתייך למישהו, לאן שהוא. היא רוצה ללמוד. לנגן בתופים למשל. להשתפר. חסר לה כל כך הרבה, מאז ומתמיד, שכשכבר יש לה מעט היא לא מאמינה שהיא ראויה לכך. וכל קושי שמתגלה לאורך הדרך מערער לחלוטין גם שלווה רגעית קטנה. למשל כשמסבירים לה שהבירור ביחס לאמה הביולוגית נקלע למבוי סתום. הנפילה הגדולה הבאה נמצאת שם כל הזמן, בשימוש בסמים שמעולם לא נגמר, בשוטטות ברחוב, באי השקט שאין לה לאן להוליך. ערב אחד היא משתכרת ומסתממת עד כלות ובשעה מאוחרת מודיעה למעסיקתה כי לא תגיע בבוקר לעבודה. היא מפוטרת מיד. מעסיקתה מסבירה לה שאין תירוצים. היא לא תעזור לה כל עוד ליהן לא תעזור לעצמה. לחברה ששואלת אותה מדוע הלכה וקלקלה הכול כשכבר נראה היה שטוב לה, משיבה ליהן: כי הטוב משעמם, כי לא מגיע לי כל הטוב הזה. וזה שובר לב. ההידרדרות מהירה. בסופו של הסרט מובלת ליהן המוטלת ברחוב, מעורפלת לחלוטין מסמים, באמבולנס לבית חולים. כתובית הסיום מספרת שאושפזה ובהמשך החלה בתהליך גמילה ארוך. לכאורה, אופטימיות תלויה באוויר. למעשה, תחושת מעגל הקסמים הנורא מחניקה יותר מכל. סיפור קשה, שראוי מאוד לספרו, לעורר מודעות לגביו ולגבי התופעה בכלל, נושא שאסור לטאטא מתחת לשטיח או להתעלם ממנו. סיפור כל כך חזק שהוא מאפיל על חולשותיו של הסרט כסרט. דומה שהתחקירנית שביוצרת שכנעה את התסריטאית והבמאית שבה כי די בעוצמת הסיפור כשלעצמו. חבל שכך, כי הסרט חסר שלד ברור ויציב שיעניק מסגרת זמן וקונטקסט לסיפור של ליהן, להשתלשלות האירועים המצולמים ולכל מה שעומד ברקע הדברים. לשם כך לא די בשלוש-ארבע כתוביות קצרצרות, גם אם הן דרמטיות בניסוחן. נדמה שהסרט אינו מתחיל, אלא ממשיך, כאילו כחלק מהחיים, מה שהיה אפקטיבי לו הייתה ברקוביץ מוצאת דרך לסגור פערים בהמשך. אלא שהיא אינה עושה זאת, ומותירה את הצופה בעיקר עם הרגשות שהתמונות מעוררות בו. רוב הזמן נדמה שהסרט פשוט נשרך בעקבות הגיבורה, כאילו מישהו הפעיל את המצלמה ורק זרם איתה ללא מיקוד או מטרה, ולכן הוא לוקה במין פיזור מעייף, ובדקות רבות מדי ומיותרות של "אווירה".
"בדרך למעלה", סרט דוקומנטרי ישראלי. ערוץ יס דוקו, יום ב', 14.6, 22:00, במסגרת דוקו ישראלי - תעודה מכאן ועכשיו. בימוי, צילום ותחקיר: שירלי ברקוביץ; הפקה: קלאודיה לוין, קלאודיוס פילמס; עריכה: שרון ברוק; פסקול: תומר אליאב; מוזיקה: אלי סורני. 52 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: לב מתעורר

ביקורת תיאטרון: אהבה זה לא הכול

ביקורת קולנוע: מאיה

ביקורת תיאטרון: כתם לידה

ביקורת קולנוע: בסוד העניינים