לקראת שידור: בואו לאכול איתי

"בואו לאכול איתי" הוא פורמט דוקו-ריאליטי בריטי מצליח (שודר בערוץ 1), שזכה כבר ל-27 גרסאות נוספות בשפות ובמדינות שונות. עכשיו הוא עושה עלייה לישראל ולישראליות בעברית, בערוץ 1, שבו תשודר הגרסה הישראלית לתוכנית מדי יום, בימים א'-ה', מיום א' 6.5. הרעיון הוא כזה: בכל שבוע (חמישה ימים) מתחרים ביניהם חמישה בשלנים חובבים ממקומות, מרקעים, ממצבים משפחתיים, ממעמדות חברתיים וכלכליים שונים, בגילים שונים, בעלי השכלה ומקצועות שונים. הם מארחים לארוחה מעשה ידיהם, כל אחד בתורו, את ארבעת האחרים, שמעניקים לה בסיומה ציון, המתייחס לא רק למנות שהוגשו אלא גם לאירוח בכלל. מי שצובר את מירב הנקודות הוא המנצח, שמוכרז מיד בסיומה של הארוחה האחרונה בכל שבוע, וזוכה בפרס - מסע קולינרי לאיטליה, הכולל קורסים בבישול, אפייה ויין. החברים המתבקשים לפינת האוכל מחווים דעה ומנקדים (בנפרד, לא לעיני האחרים), כאמור, את עמיתיהם לא רק על טעמי התבשילים, סגנון הגשתם ובחירת המנות, אלא על האירוח בכלל, מה שכולל גם "עדויות" בסגנון תוכניות הריאליטי, הנשזרות לאורך כל פרק ובהן מרכלים, מסבירים, מתלוננים, מחמיאים ומחטטים זה בביתו של האחר, בהתנהגותו ובגינוניו. חמישים פרקים שישודרו על פני עשרה שבועות הופקו לגרסה הישראלית של הסדרה, ואם לשפוט על פי פרקי השבוע שצפיתי בהם, יש כאן כוונת מכוון ליצור בכל קבוצה תמהיל אנושי שניחן בשלל הדמויות שהן כנראה בגדר מאסט לתוכניות מהסוג הזה: הטיפוס המתנשא (או לפחות מי שנתפס ככזה), הצבעוני, הסכסכן, התככן, הגברי, החתיך, הצעיר, החריג וכן הלאה. בחמישייה שבה צפיתי היו חיים המיסטיקן-מתקשר הדו-מיני, גלי שידעה כהגדרתה ממי להתגרש, אורלי המרוקאית הגאה שהצהירה כי הייתה רוצה "לפגוש הומואים, לסביות וערבים", אלינור הברמנית הצעירה שיודעת שהיא "מאוד מרשימה" ורונן, איש נדל"ן, מרוקאי במוצאו ו"פלצן בעבודה עצמית" כהגדרתו בהווייתו.


התוכנית מלווה בכל יום את הבשלן בשלבי ההכנות-בישול-סידור שלו, כולל קפיצות קטנות לשוק, למעדנייה, לקצב וכיוצא באלה, ובמקביל אחרי המתארחים המתמודדים עם התפריט המודפס המפרט את מה שיוגש, ומכריזים על ציפיותיהם. אחר כך ישנה הארוחה עצמה, מעוטרת בהערות הסועדים המשובצות בין המנות מצד אחד, ורשמיו של הבשלן-מארח מצד שני, כשבין לבין האורחים פולשים לשאר חדרי בית המארח, מתרשמים, מבקרים, מחטטים ובודקים אבק. לסיום מגיע שלב הניקוד שכל אורח נותן ומנמק, הרחק מעיני ומאוזני האחרים. את כל אלה מלווה קריינות שמגיבה-מתגרה בדוברים ובמה שנאמר ונעשה, אותה מקריין שי אביבי. הקריינות, ספק מקדמת את העלילה ספק מלגלגת-משתעשעת, מדגישה כל טעות, בורות, השתלחות והשתטות של המשתתפים. זה קצת משחק חברתי-תרבותי, קצת תוכנית ריאליטי מהזן המגחיך במידה זו או אחרת מתמודדים או מצבים (צוחק על ועם, בלשון יותר חיובית), קצת תוכנית אוכל-בישול וקצת ריאליטי הצצות לבתי "אנשים מהיישוב". בענייני האוכל והבישול, זו אינה תוכנית שבה באמת אפשר ללמוד איך להתקין מנות שונות שלב אחרי שלב (המתכונים מפורטים באתר) וגם לא תוכנית של בשלנים חובבנים נוסח מאסטר-שף. האוכל והבישול הם אמנם הציר המרכזי של התוכנית, אבל כל מה שמסביב, החל בכלי הגשה ופרחים וכלה בלבוש ובצורת דיבור, לא פחות חשובים. מה שמחזיר אותנו לעיקר, והוא התמהיל האנושי של המתמודדים - המשתנה משבוע לשבוע - והוא שעושה את ההבדל. בנבחרת שאני צפיתי בביצועיה בלטו לפיכך, כמובן, לא רק ההבדלים הקולינריים בין הבשלנים-מארחים (בישול ביתי לעומת מנות בסגנון גורמה, הגשה פשוטה לעומת "צלחות" מוקפד) אלא גם הבדלים בכל הגישה לאוכל, לאכילה, לאירוח, לכללי התנהגות ולכל השאר. הדמות הצבעונית-קולנית בחבורה הייתה אורלי יחזקאל, עובדת משק בית מבת ים, שהרבתה לא רק לדבר בכלל, אלא גם לבקר, לפסול, להרגיז את האחרים, להצהיר על חוסר ידע ולנפנף בו כבאות כבוד. היא הכריזה מראש שתתבאס אם אחד העשירים יזכה בתחרות, הבהירה ש"קורה שקופץ לי הקוף ואני מתעצבנת, אני לא מושלמת", ועוד שפע קביעות נחרצות ואמירות חד-משמעיות. כמקובל בתוכניות מהסוג הזה, גם "בואו לאכול איתי" - ודאי בשבוע המדובר - רוויה התבטאויות וביטויים מהסוג המצחיק/מגוחך/מקושקש ("אישה זה כמו פרח, כמו בושם, היא צריכה להיות יפה בכל מצב"). מי שאוהב את זה - יחגוג. הכול עניין של טעם.
"בואו לאכול איתי", ערוץ 1, ימים א'-ה' מיום א', 6.5, 19:00. גרסה ישראלית לתוכנית דוקו-ריאליטי של ערוץ 4 הבריטי בהפקת גיל הפקות והערוץ הראשון. עורכת ראשית: עדי לוי; עורך אחראי מטעם גיל הפקות: אוהד גלעוז; תסריט: דקלה סימנטוב; הפקה: אייל סימנטוב; מפיק ראשי: עומר לקנר; עורך ומפיק ראשי: אסף גיל; קריינות: שי אביבי. אורך כל פרק: כ-30 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: סטאר איילנד

ביקורת תיאטרון: קיר זכוכית

ביקורת ספר: בית קיץ עם בריכה

ביקורת קולנוע: לדוג סלמון בתימן

ביקורת ספר: הזאב האדום

ביקורת ספר: מיטה