לקראת שידור: בנים עם פומפונים

כולם כבר יודעים מה הן מעודדות: קבוצות של נערות שתפקידן לעודד ולהוביל אחריהן את הקהל לעודד קבוצות ספורט שונות. עם השנים השתכללו המעודדות עד מאוד, וממעמד של נספחות - גם אם נחשבות - לספורטאים, הן נהפכו לא אחת לאטרקציה מרכזית בפני עצמן (ע"ע המעודדות של הלייקרס בכדורסל או קבוצת המעודדות בסדרת הטלוויזיה "גלי"). הן כבר מזמן לא רק חבורה של בחורות נאות בחצאיות קצרצרות חמושות בפומפונים, הן אתלטיות המשלבות יכולות ריקוד, אקרובטיקה ותנועה קבוצתית, במה שהוא בעצם ענף ספורט ייחודי, אשר נחשב בעיקרו לנשי. יש אפילו אליפויות ותחרויות לקבוצות של מעודדות. בבריטניה חדרה בשנת 2009 לענף - ולאליפות המדינה - קבוצה מדרום לידס על טהרת הבנים. הסרט "בנים עם פומפונים" שיוקרן ביום ג' (13.9) ביס דוקו בלוויין, מביא את סיפורה של הקבוצה שנה אחרי הופעתה הראשונה באליפות, את מסעה עד למקום השלישי באליפות שאחריה ובעיקר - את סיפורו של אחד הבנים הצעירים בקבוצה, ילד בן תשע בשם הארווי. כבר מהרגעים הראשונים של הסרט, בהצצות הראשונות לאינטראקציה בין שמונת הבנים ושני מאמניהם, איאן וצ'רי, נוצרת תחושה עזה של צפייה בגרסת החיים של "בילי אליוט" (הסרט על הילד שרצה להיות רקדן), תחושה שאף מקבלת חיזוק ישיר בדבריו של הארווי, שאומר בפירוש כי הוא מרגיש שהוא הופך לבילי אליוט, וכמוהו רוצה להיות רקדן ולהגשים חלום שאביו יבוא יום אחד לצפות בו רוקד. הארווי הוא הכישרון הצעיר הגדול בקבוצה. הוא רקדן בנשמתו, כפי שמסביר בסרט המאמן איאן, שמסדר לו אודישן באקדמיה לבלט, עם סיכוי למלגה ולמימוש חלומות, ומעודד אותו לאורך הדרך. להארווי יש שתי אחיות ואמא קשוחה, המגדלת אותם בעצמה יפה כדבריו, אחרי שאביו עזב כי "לא יכול היה לטפל בהם יותר". בהמשך יספר שאמא הייתה בוכה כשרבה עם אבא, וגם זורקת עליו צלחות וכוסות. אמו מצדה תאסור עליו בשלב כלשהו להתאמן עם הקבוצה כעונש על התנהגותו, אבל תחזור בה במהרה. הארווי איננו הילד היחיד בקבוצה שגדל עם אם חד הורית. גם לאליוט בן ה-12 אין אב נוכח והוא מתקשה עם משמעת הקבוצה, מאיים לפרוש אבל חוזר בו בעקבות שיחת מוטיבציה עם המאמן. ג'וש בן ה-13 גדל גם הוא עם אמא בלבד ומסתבך שוב ושוב בבית הספר, עד שהשעיה אחת מאיימת גם על המשך השתתפותו בקבוצה. אמו של ג'וש הכי חוששת שילך בדרכה - היא הייתה "ילדה רעה" בבית הספר והדבר האחרון שהיא רוצה הוא שבנה ילך בעקבותיה. גם במקרה שלו המאמן מדבר על לבו, מאיים-מתמרן ובעיקר משפיע על הנער, שכהגדרת המאמן, "כשהוא רוקד - הוא הופך למשהו אחר לגמרי". יחד עם המאמנים נוסעת הקבוצה ללונדון, להופיע בתוכנית טלוויזיה. זו פעם ראשונה שלהם בלונדון, פעם ראשונה שהם נוסעים ברכבת תחתית. אחדים מהם בוכים מהמעמד ומההתרגשות. הם כמעט לא ישנים בלילה וכמעט הורסים את ההופעה. לאליפות נוסעת הקבוצה באוטובוס, ואחדות מהאמהות מלוות את הילדים ומתרגשות לא פחות, אם לא יותר, מהם. הם זוכים במקום שלישי. ובחזרה בבית, הארווי מקבל זימון לשלב השני של המבחנים לאקדמיה למחול, אחרי שעבר בהצלחה את הסבב הראשון. סוף טוב, גם אם לא מושלם. "אני מאושר שיכולתי לשאוף למטרה וגם להעניק השראה", אומר המאמן בתום האליפות המוצלחת בעיניים בורקות. "הוכחתי שבנים יכולים לרקוד, לעודד, לעשות מה שהם רוצים". כן, מה שמתחיל כסרט שמאלץ-קיטש מהחיים (והרושם מתחזק בשל השימוש בשמות פרטיים בלבד, המשדרים גישה לא באמת רצינית), מתפתח למסמך אנושי אפקטיבי, גם אם לא גדול, על מצוקה חברתית והתמודדות קצת אחרת איתה בבריטניה שהיא ממש לא רק לונדון וחתונות מלכותיות, הארה של זווית אחרת, בעיקר מצד הילדים, של חד-הוריות, וחשיפה לסוג חדש ואחר של מודל לחיקוי ולהשראה בדמותו של המאמן המוחצן ומחומצן השיער.
"בנים עם פומפונים", ערוץ יס דוקו בלוויין, יום ג', 13.9, 22:00. הפקה של ה-BBC, מפיקים: אנה היגס, גאווין המפריז; בימוי וצילום: ג'יימס ניוטון; תחקיר: פיליפ פרקר; עריכה: סטיב ברקלי; מוזיקה: כריס ווייט. אורך הסרט: 59 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת מופע: בלילות הקיץ החמים

ביקורת קולנוע: העזרה

ביקורת ספר: בוגד משלנו

ביקורת קולנוע: הדירה

ביקורת ספר: פלאפל אוסלו