לקראת שידור: ברוח הסלסה

תומס גררו הוא, על פי הכתוביות בסרט התיעודי שיוקרן ביום ד' (22.12) בערוץ יס-דוקו בלוויין "ברוח הסלסה", המורה הכי מפורסם בניו יורק לריקודי סלסה. הוא מלמד ניו יורקרים - והדגש הוא על ניו יורקרים, לא רקדנים או בעלי שאיפות לקריירת מחול - לרקוד את הריקוד הלטיני החושני, הקצבי והשמח הזה. המנטרה שלו היא שכל אחד יכול לרקוד סלסה, והסרט הזה הוא במידה רבה ההוכחה לכך. הסרט מתעד ועוקב אחרי קבוצת תלמידים שלו במשך שישה שבועות, שבהם הם מתכוננים להופעה. מדובר באנשים שונים, הבאים מרקעים שונים ומסיבות שונות לסטודיו שלו ולריקוד הזה. אל כולם מתוודעים הצופים במהלך הסרט. ישנו השוטר מתחנת מידטאון סאות', המשרת בה כבר שמונה שנים, ישנה בעלת מכולת ממוצא היספני שאינה שולטת ממש באנגלית; ישנה ברוקרית בבורסה שלבה נשבר בעקבות פרידה מחבר שהיה לה שלוש שנים והיא מחפש מפלט מהבדידות בעיר הגדולה, ורופאה בחדר מיון בברוקלין. ישנו זוג גמלאים (די צעירים), הוא מנהל בית ספר לשעבר והיא מורה לשעבר, שרוצים ליהנות ועל הדרך ללמוד לרקוד ביחד סוף סוף כמו שצריך, ואישה בת 49 שהיא אמא במשרה מלאה. ישנו קבלן שהוא אב לבן מתבגר (שלא רוצה יותר למלא את תפקיד הבחורה בחזרות של אבא בבית) ושאביו אינו רואה את משיכתו לריקוד בעין יפה, ומסעידה (בעלת קייטרינג) שיש לה חולשה לגברים לטיניים והיא גם מחפשת ריגוש חדש בתחום הפעילות הפיזית, אחרי ששיחקה הוקי וגלשה על גלים, וישנו האיש שמחלים מתסמונת עייפות כרונית ולכן הגיע לשיעורים, כחלק משיקומו. בדידות, לב שבור, חיפוש אחרי חברה, משיכה למוזיקה ולתנועה, רצון לרזות, כל מיני סיבות הביאו את האנשים האלה לשיעורים של גררו, שבעצמו אין לו חברה מרוב שיש לו אמביציות ללמד אנשים ולטעת בהם את המקצבים ואת הצעדים. גררו הוא גברתן עב צוואר עם קול רועם והתנהלות שהיא שילוב של קואוצ'ר-מאמן-רס"ר כריזמטי לסוגו. הוא משדל, מעודד, רודה, נוזף, משלהב, דורש - הוא ללא ספק דמות צבעונית. המורה המיתולוגית לריקוד מסדרת הטלוויזיה "תהילה" הייתה רכה לעומתו.


הסרט, הבנוי בפרקים המכונים שיעורים, מתקדם עם הקבוצה לקראת היעד - ההופעה, ובמקביל חושף בכל פעם משתתפים אחרים בה, המכניסים את המצלמה לחייהם הפרטיים. הברוקרית מראה את ארגז המזכרות הסנטימנטליות מהבחור ששבר את לבה, האמא במשרה מלאה לוקחת את המצלמה לביקור אצל אמה שלה, החרדה לגורל הבת המרקדת מי-יודע-איפה ולמה. המחלים מתסמונת עייפות כרונית חושף דירה כמעט נטולת רהיטים (כי הם מקשים עליו) וזרועת ארגזים, והשוטר לוקח את המצלמה לתחנה שלו, לחדר ההלבשה, שם הוא לובש מדים וחוגר אקדח ותרסיס פלפל. וכך הלאה, קל מאוד להיווכח ולהשתכנע כי אכן מדובר באנשים מן השורה בעיר הזו, שכל כולה פאזל אנושי ססגוני. וכמו כדי להדגיש את הנקודה, את שגרת העיר, גם היא מככבת בשלל צילומים בסרט, צילומים שלוכדים נאמנה את אופייה הייחודי של העיר. גם המוזיקה המתנגנת ומתפרצת כל הזמן ברקע הצעדים והסיפורים והאנשים היא נוכחות כמעט עצמאית וכובשת. בסוף הם מתייצבים להופעה. הגברים בשחור, הנשים בשמלות סגולות ובשיער אסוף. והם אכן כולם רוקדים, ואפילו היטב. ברור לגמרי, הן מהמראה שלהם והן ממידת הליטוש והסגנון, כי לא מדובר ברקדנים ברמה מקצוענית, אבל מצד שני ברור לגמרי כי מדובר בחבורת אנשים ששולטים יפה בצעדים ובגופם, שעושים שמח ונהנים מכל סיבוב, טלטול אגן וסחרור רגליים. גררו הוכיח את המנטרה שלו ולשיטתו, אכן כל אחד יכול לרקוד. זהו סרט שאינו עוסק בנושא "גדול" או "חשוב", זהו בעצם סרט קטן על תופעה תרבותית-אנושית מקומית. ויחד עם זאת, זהו סרט מידבק בשמחת החיים שבו, שמחת חיים באמת מהסוג שכל אחד יכול, סרט עם מוזיקה מקפיצה ואנשים שעושים משהו קטן למען עצמם, משהו מחוץ לשגרה שלהם. זה סרט שמעלה חיוך ועושה חשק לנסוע קצת לניו יורק, גם של גשם ורוח ורחובות סתמיים, כמו בסרט, סרט שעושה מצב רוח-טוב. ולי אישית, אודה ולא אבוש, הוא גם עשה חשק ללמוד לרקוד סלסה.
"ברוח הסלסה", ערוץ יס-דוקו בלוויין, יום ד',22.12, 22:00. הפקה של HBO דוקו. 47 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: המפקח בלאמי

ביקורת ספר: דקה דומייה

ביקורת תיאטרון: מכולת

ביקורת תיאטרון: מוריס שימל

ביקורת ספר: היום שלפני האושר