לקראת שידור: ברוס ספרינגסטין - ההבטחה

דברים שרואים משם, כידוע, לא רואים מכאן. ולהפך, דברים שרואים בזמן הווה נראים לעתים שונים למדי ממרחק הזמן. הבמאי זוכה הגראמי והאמי טום זימני מספק בסרט "ברוס ספרינגסטין - ההבטחה", שיוקרן ביום ב' (24.1) בערוץ יס דוקו בלוויין, הזדמנות להתבונן בתהליך יצירה מרתק וחשוב גם כפי שנראה אז, בזמן אמת (בצילומים שטרם נראו), וגם כפי שהוא נראה היום, ממרחק הזמן, בעיקר בעיני מי שהיו מעורבים בו. בשנת 1975 יצא אלבומו השלישי של ברוס ספרינגסטין, "נולדנו לרוץ", שהפך את הזמר-יוצר המוכשר והמיוחד הזה לכוכב. "שאלתי את עצמי מה פירוש ההצלחה לגבי", מהרהר בקול ספרינגסטין מודל 2010, ומודה שההצלחה "הביאה קהל, אבל הרחיקה אותי מכל מה שניסיתי להתקרב אליו... לכן, בכל מה שעשיתי ניסיתי שההצלחה לא תעוות אותי". הגישה הזו הייתה חלק מהעניין שבגללו ספרינגסטין לא מיהר לשום מקום עם אלבומו הרביעי, התעקש לעשות הכול לפי תפיסתו האמנותית וכפועל יוצא מכך גם להסתגר זמן רב באולפן לחזרות ולהקלטות עם חברי להקתו, אי סטריט בנד. החלק השני במשוואה שבה העבודה על האלבום הרביעי התארכה לשנים, הרבה מעבר למקובל אז, הייתה סכסוך משפטי ארוך בין ספרינגסטין לבין מי שהיה עד אז מנהלו הדומיננטי, מייק אפל. "התביעה הייתה על שליטה, לא על כסף", מבהיר ספרינגסטין של היום. "החלטתי שרק אני אשלוט בדברים, כי זו היצירה שלי". שנה שלמה לא נשמע אות חיים מוזיקלי חדש מספרינגסטין בשל התביעה - נצח בעולם המושגים המוזיקליים דאז. ביוני 1977 הוא זכה בשליטה מלאה בקריירה ובמוזיקה שלו. "ידעתי שאלך עד הסוף, והמלחמה הייתה נגד חבר, ואובדן החברות היה נורא", מודה ספרינגסטין. מאז יושרו ההדורים והידידות שוקמה, או לפחות היחסים שבו להיות תקינים, כי עובדה שגם אפל מופיע בראיונות החדשים בסרט, מציג את הדברים מנקודת ראותו, משלים את התמונה. השילוב בין חומרים תיעודיים שצולמו בין השנים 1976-1978 לבין ראיונות עם אותם אנשים (ואחרים נוספים) היום, הוא חלק מרכזי ממה שהופך את הסרט הזה מעוד תיעוד כרונולוגי, היסטורי או מעריץ, לסרט שנראה ונשמע הרבה יותר אישי, מעניין ומאיר עיניים. הצילומים מאז, שלא הוקרנו עד כה בשום מקום, מובאים כולם בשחור לבן. הצילומים העכשוויים צבעוניים. החיתוכים בין אז לעכשיו נעים בזיגזג, קדימה ואחורה בזמן.


הצילומים מהאולפנים, מהחזרות ומההקלטות (וקצת מהופעות) חושפים את הדינמיקה ששררה בין ספרינגסטין לבין חברי להקתו, את תהליכי העבודה, את ההשקעה העצומה בכל תו ומילה. ספרינגסטין הצעיר, רזה, חמוש ברעמה וטי-שירט, נהג למלא מחברות על גבי מחברות בשירים, לשכתב עד אינסוף כמעט כל דבר, להאזין ולהקשיב לכל צליל תופים או רחש מיקרופונים בהקלטה. חברי הלהקה, מולו וסביבו, תפקדו כסוג של משפחה מקצועית-מוזיקלית, שבה לכל אחד היה תפקיד. הרבה שירים, מתברר, זכו לימים רבים של עבודה ולערמות של סרטי הקלטה, ובסופו של דבר נותרו מחוץ לאלבום. חלקם נהפכו ללהיטים של אחרים, כמו פטי סמית למשל. במבט לאחור, עם פחות שיער ויותר בגרות, הם מסבירים, מנתחים ומפענחים את תהליכי היצירה וקבלת ההחלטות, את העשייה המוזיקלית, את המסרים והכוונות והרצונות כפי שהיו אז וכפי שנחקקו בסופו של דבר בדברי ימי המוזיקה של המאה העשרים. ואלה בדיוק הדברים שמייחדים את הסרט הזה והופכים אותו למסמך תיעודי מלא עניין (גם למי שאיננו אוהד ספרינגסטין מושבע). זה לא עוד מסע נוסטלגי ורדרד ודביק במנהרת הזמן. זו התבוננות אישית-מקצועית וכנה בנקודת מפנה בקריירה מוזיקלית, בבחירות שעיצבו ושינו נתיב של עשייה ויצירה מוזיקלית, ובמחיר שנדרש בעבור כל אלה. ספרינגסטין וחבריו מביטים אחורה במבט מפוכח, לא מצועף. הם מודים שעשיית האלבום הייתה "עניין מיסיונרי, התמסרות של 24 שעות ביממה", כמו שאומר הבוס. "לי זה היה קל, לא היו לי חיים. כל האחרים נאלצו לסבול איתי". הם מדברים על הדקדקנות, ההקפדה וההתעקשות על כל צליל, על מה שהם מכנים "תמונת הקול" שביקשו להעלות בעת ההאזנה לאלבום, על הסאונד והמיקס, על סדר השירים ועל צילום העטיפה. הכול היה חשוב, שום דבר לא נעשה כלאחר יד. בדיעבד, נאמר בסרט, האלבום ומסע ההופעות שבא אחריו היו הוכחה לכך שאמן יכול לעשות דברים בדרך שלו. זה נכון, בתנאי כמובן שאתה אמן מוכשר, מפוקס ונחוש כמו ספרינגסטין, ושבסוף זה גם מצליח לך.
"ברוס ספרינגסטין - ההבטחה", ערוץ יס דוקו בלוויין, יום ב' 24.1, 22:00. סרט דוקומנטרי על עשיית אלבומו הרביעי של ספרינגסטין , "אפלה בקצה העיר". בימוי: טום זימני. 85 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: שיינדלה

ביקורת ספר: הנאום הסודי

ביקורת קולנוע: פגוש את הפוקרס הקטנים

ביקורת תיאטרון: האריסטוקרטים

ביקורת ספר: טוני וסוזן