לקראת שידור: גרייס

"גרייס", סרטה התיעודי של מיכל אהרונסון, תלמידת בית הספר לקולנוע סם שפיגל, שיוקרן ביום ד' (13.6) בערוץ יס דוקו בלוויין, זכה בפסטיבל דוקאביב האחרון בפרס הראשון בקטגוריית סרטי הסטודנטים. אהרונסון עוקבת בסרט לאורך מספר חודשים אחרי גרייס אסקלונה, פיליפינית שהגיעה לישראל לפני כעשרים שנה כדי לעבוד, התאהבה בגבר ישראלי, נישאה לו, ילדה לו שלושה בנים, התגרשה ממנו ואחרי גירושיה גילתה בעצמה פן אחר ובנתה מערכת יחסים עם אישה. אלא שזו, בשלב כלשהו, חזרה לפיליפינים וניתקה מגע למשך חודשים, עד שגרייס החליטה להמשיך הלאה בחייה. סרטה של אהרונסון אינו מספר סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. הוא סוג של הצצה מתמשכת, שמתחילה בנקודה די שרירותית בזמן ובערך כך גם מסתיימת, ומשאירה לצופה להשלים לעצמו את החסר מתוך דברים שנאמרים - ושלא נאמרים - מפי המשתתפים, ובעיקר מפי גיבורת הסרט. אין לסרט קריינות או כתוביות מלוות (אפילו לא כתוביות מזהות), אין הסבר או הבהרה מדוע או איך הגיעה היוצרת אל גרייס או החליטה להקדיש לה סרט. ולא שלגרייס אין סיפור חיים יוצא דופן הראוי להיות מסופר. בהחלט יש לה, ויש לה גם אישיות שממלאת את המסך. אבל היעדר כל מידע כללי ומשלים לאורך הסרט - כמו למשל אפילו שמה המלא, המופיע רק בכתוביות הסיום - קצת מקשה את ההתמצאות וההבנה. גרייס היא גרושה, אם לשלושה בנים - הראל, ירין ואוהד - שמשימת גידולם והטיפול בהם מוטלת בעיקרה עליה, למרות שנראה על פי הסרט כי יחסיה עם גרושה, אלי פנסו, תקינים. בעברית שוטפת היא מספרת על עצמה, על מסלול חייה, על רגשותיה, שאיפותיה וחלומותיה. היא באה לישראל לעבוד. "לא חיפשתי להתחתן, זה זרם לי עם החיים. לא ידעתי שאביא שלושה ילדים". לדבריה, התגרשה "כי הוא בגד בי". אחרי גירושיה גילתה פן אחר בעצמה והתמסרה לאהבה לאישה, ג'ן אלפונסו. "הילדים רואים היום שבבית יש אושר אחר, יש רעש של שמחה. בכל אישה יש משהו רך שגבר לא מגיע לשם", היא אומרת. אלא שג'ן, עוד לפני שהכירה את גרייס, התכוונה לחזור למולדת, לפיליפינים, ובסופו של דבר היא מממשת את כוונתה זו. גרייס ממתינה לה, ממשיכה בשגרת עבודתה במספרה שלה, בשגרת היומיום וגידול הילדים. גם היא עצמה חולמת לחזור פעם לפיליפינים, אולי אחרי שהבנים ילכו לצבא. "אני רוצה לפתוח שם מספרה וגם בית ספר, ללמד חד-הוריות שם מקצוע, שיהיה להן במה לעבוד". היא גם מחפשת שם בית (באינטרנט), אבל בעצם רוצה "לקנות אדמה ולבנות בית משלי". לצורך כך היא משתתפת בקורס מקצועות בנייה, לומדת לערבב מלט, לעשות יציקות וכן הלאה. מעת לעת היא מתקשרת לג'ן - שאינה עונה. חודשים עוברים. "כל כך רציתי לחיות איתה כל החיים. בגלל זה נורא נורא כאב לי", היא מודה בפגיעה מהנתק החד, המלא והמתמשך. אבל היא אישה מפוכחת: "אני יודעת שאני חייבת לעבור לשלב הבא כדי לא לחזור אליה. יש הרבה נשים שיכולות להיות לבד, רק עם הילדים. אני לא יכולה. ואני לא יכולה להרוס את הילדים. הם חייבים לדעת שאמא יציבה". והיא אכן מתחילה מערכת יחסים חדשה, עם אישה אחרת, מערכת שהולכת ומתבססת, לצד הילדים. ואז מתקשרת ג'ן מהפיליפינים ומספרת כי נעלמה כי אמה אשפזה אותה לאחר שסבלה מדיכאון, וגם עכשיו היא נמצאת בטיפול. גרייס מתרגשת, בוכה ואוספת את עצמה. הסרט מסתיים בגרייס המשפצת - אכן במו ידיה עטויות כפפות הפועלים - חדר בביתה, כשזוגתה החדשה מסייעת לה. זהו פורטרט של אישה שוברת סטריאוטיפים, יוצאת דופן בכל המובנים: פיליפינית שבנתה את חיי משפחתה בישראל, גרושה המגדלת שלושה בנים, אישה שהייתה נשואה לגבר וחולקת חיים עם אישה, רומנטיקנית מפוכחת, בעלת מספרה - מעוז הטיפוח הנשי - שגם לומדת בניין ועוסקת במו ידיה בעבודה הנחשבת לגמרי גברית; אישה שחיה בין שם לכאן, שמכירה במגבלותיה, שאינה נכנעת למכשולים ולקשיים, אישה עצמאית שחיה את חייה כפי שהיא מאמינה שנכון לה.
"גרייס", ערוץ יס דוקו בלוויין, יום ד', 13.6, 21:15. בימוי, תסריט והפקה: מיכל אהרונסון; צילום: עדי בר-יוסף, מיכאל אללו; עריכה ותסריט: נעה גוסקוב; מוזיקה מקורית: אלון פרץ. אורך הסרט: 40 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: מה זה פינקלר

לא ביום ולא בלילה: ליה קניג סוגרת מעגל

ביקורת קולנוע: גברים בשחור 3

ביקורת תיאטרון: מרי סטיוארט

ביקורת ספר: אחות

ביקורת תיאטרון: כמעט נורמלי