לקראת שידור: דרכה של קרלה

מרק ברדוגו הוא האיש החתום על הסרט "דרכה של קרלה", כותרת יומרנית משהו לסרט המתעד, כהגדרת עושיו, שנה בחייה של קרלה ברוני, אשתו הזוהרת של נשיא צרפת ניקולא סרקוזי. נכון יותר לומר כי צוות התיעוד עקב אחרי ברוני במהלך שנה - באיזו מידה של חופשיות באמת, אין לדעת - ומציג בסרט אוסף של אירועים, חוויות ומפגשים של ועם ברוני, שכולם ביחד וכל אחד לחוד מציגים אותה באור אוהד ומחניף בעליל. לו הייתה ברוני עצמה חתומה על הסרט, ספק אם הייתה מוציאה תחת ידיה מסמך חיובי יותר. קרלה ברוני היא אישה יפה. עם עבר של דוגמנית צמרת והווה של מי שמוציאה שם נהדר לבנות 40 ומעלה, המצלמה לא אוהבת אותה - היא מאוהבת בה. יש לה גם כנראה טעם משובח, סגנון מעולה ושיפוט מציאות מצוין (כלומר, היא באמת יודעת איך היא נראית ומוציאה מזה את המרב, ולא מנסה להיות מה שהיא לא) או לחילופין, יש לה סטייליסטים מדהימים, וכך או כך, היא נראית פשוט נפלא והכי נכון בכל רגע נתון בסרט, ובכלל. אבל ברוני, עוד מלפני היותה מדאם סרקוזי, לא ממש מסתפקת בתואר אישה יפה או בכסף שעשתה מהקריירה כאחת כזו. היא גם זמרת וגם אישה מאוד כריזמטית, כפי שמעיד הרקורד האישי שלה, ומשלב כלשה בחייה גם מקפידה מאוד להדגיש את זווית האמהות בחייה. בשנים האחרונות, כאמור, היא גם אשת נשיא. עושי הסרט מבטיחים בראשיתו הצצה אל מאחורי הקלעים של חייה. אם בכך הכוונה לצילומים בתוך חדרים ואולמות שונים בארמון האליזה, במטוסים ובסוויטות אירוח שונות בעולם, כולל אחת שבהן היא נראית ממש אוכלת (!), אז הם מממשים את ההבטחה. אבל אם הכוונה היא לחשיפה אישית של ממש, לתובנות מעמיקות, לפיצוח האישיות הזו או לגילויים לא ידועים - התשובה היא לא. ממש לא. אמנם המונח "דמות שערורייתית" נאמר פעמים אחדות לאורך קריינות הסרט, אבל זוהי תגית לגמרי לא מנומקת בסרט הזה. יוצרי הסרט מתארים אותה כ"משעשעת, חריפה, יפה, מרוחקת" ועוד שלל תארים וסופרלטיבים ברמת ההצהרה. הצופים אכן רואים אישה יפה, בלבוש מוקפד כל הזמן, שהדבר הכי נועז או שערורייתי שהיא עושה בסרט הוא לחרוץ לשון ברגע של לצון אל המצלמה. בלבד. אפרופו סיור מודרך בין חדרי האליזה.


הרבה מדובר בסרט על עבודתה כשגרירת הקרן העולמית למלחמה באיידס (אחיה מת מהמחלה) ועל עבודת הקרן שהיא עצמה הקימה, שפועלת בשכונות מצוקה לקידום אמנויות ושאר מטרות טובות ואנושיות. רואים אותה מסיירת בין חסרי בית בפריז ובמרפאות באפריקה. רואים אותה גם בטקסים רשמיים (כן, כולל בהופעתה בשמלה הסגולה עם הנשיא פרס), במפגשים עם אישים רמי מעלה (למשל בני הזוג אובמה, שהיא שופעת מחמאות כלפיהם) וכמובן, גם שרה. הרי היא זמרת. ברוני מדגישה שהיא אשתו שלא נבחרה של הנשיא, שהיא שם בשבילו, שהיא לא מייצגת מדינה במסעותיה, אלא את בעלה. היא מלטפת לו פה ושם את היד, לוחשת באוזנו, משעינה ראש וצוואר ברבורי על כתפו ומדברת בשבחי האהבה איתו. "אני מנצלת כל הזדמנות שנקרית בדרכי", היא מאפיינת את התנהלותה בעולם. וגם קובעת: "אני לא עצלנית. אני עובדת קשה. אני עושה הכול כדי לגדול ולהבשיל ולא רק להזדקן". עוד היא מספרת ש"בעלי מעודן, אני אמנית רחוב" וש"אני משתדלת להתאים את עצמי אליו". "אני חיה בבועה מגיל צעיר", היא מצהירה ומספרת ש"המוזיקה מרגיעה אותי". שיפוט מציאות, אמרנו? "אני בסך הכול הדובדבן שבקצפת", היא מודה ביושר כשהיא מדברת על תשומת הלב הניתנת לה, מקצה חיוכה מושלם השיניים ועד צבע שמלתה, שהיא משתדלת לבחור בהתאם לאירוע, למעמד, למקום ולאנשים. מבעד לכל הסופרלטיבים, החיוכים, המלבושים, סיפורי המעשים הטובים וההגיגים של ברוני עצמה ולמרות שהסרט הזה בקלות יכול להיחשב תשדיר שירות נטו לברוני, מבצבצת ומצטיירת אישה בהחלט מרשימה, ולא רק בחיצוניותה. עושה רושם ששיפוט המציאות המדויק שלה לא מתחיל ונגמר בבגדים ובתסרוקות שהכי מחמיאים לה, אלא תופס גם לגבי הרבה תחומים אחרים, החל בתפיסת מקומה בשרשרת המזון הפוליטית הצרפתית וכלה בגישתה לנושאים הומניים שונים. טוב, אולי בתחום הזמרה היא מחזיקה מעצמה קצת יותר מדי, אבל היי, אפילו נשות נשיאים יפהפיות אינן מושלמות.
"דרכה של קרלה", ערוץ 8 בכבלים, יום ג', 21.12, 22:00. סרטו התיעודי של מרק ברדוגו, הפקה צרפתית. אורך הסרט: 52 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: המפקח בלאמי

ביקורת ספר: דקה דומייה

ביקורת תיאטרון: מכולת

ביקורת תיאטרון: מוריס שימל

ביקורת ספר: היום שלפני האושר