לקראת שידור: האחרונים מטרבלינקה

ביום א', 1.5, ערב יום הזיכרון לשואה, יוקרן בערוץ 10 סרטה של הבימאית ציפי ביידר, "האחרונים מטרבלינקה". אלה הם שני הניצולים האחרונים ממחנה ההשמדה טרבלינקה שעודם חיים, שמאול ווילנברג וקלמן טייגמן, שניהם בני 88. שניהם ברחו משם באוגוסט 1943, במרד הגדול שנערך במקום. שני אנשים בני אותו גיל שנמלטו מאותו מקום מזוויע שבו איבדו בני משפחה חוזרים לזירת המוות מקץ 68 שנים. האחד, ווילנברג, חוזר כבר שנים למקום, וליווה כבר 30 מסעות לפולין. הוא דברן, אמוציונאלי, רועם בקולו. השני, טייגמן, ביקר בפולין רק פעם אחת מאז המלחמה וגם זה לפני 20 שנה. הוא מופנם, מאופק, מדבר במתינות. את ווילנברג היה קל לשכנע לצאת למסע. את טייגמן היה קשה. "מה שהיה שמה איננו. שרוף. אז מה אני אעשה שם?" הוא שואל בלקוניות בראשית הסרט. אבל בסופו של דבר מתרצה, ויחד עם בנות זוגם הם יוצאים למסע שראשיתו בוורשה וסיומו בטרבלינקה. הם נעים בין הזיכרונות לבין המציאות העכשווית השונה, בין מקומות מוכרים לכאלה שהשתנו כליל. הם עומדים בכיכר אומשלגפלאץ בוורשה, הנראית אחרת לגמרי ממה שטייגמן זוכר. "מצד אחד אני שמח שאני פה ורואה מה שרואה, מצד שני אני לא מרגיש כלום בתוכי, כאילו אף פעם לא עברתי, לא שמעתי על זה. זה מה שיש לי", הוא מקמץ ברגשות ובמילים בראשית המסע. במחנה מיידנק הם פוסעים בין שרידי הצריפים והשבילים, משחזרים קצת, זוכרים קצת ומשווים קצת ניתוחי לב בפולנית מעוטרת בעברית. שסתום ומעקפים משתבצים בעברית בתוך הפולנית. בדיאלוג שהם מנהלים על דרגש בתוך אחד הצריפים אומר טייגמן: "כשאומרים לי ניצול שואה, אני לא יודע אם לצחוק או לבכות". "להיות נורמלי", משיב לו ווילנברג. "מה שלא עושים, בסופו של דבר מגיעים לשואה". כשהאחרים מנסים לדובב את טייגמן ביחס לרגשות שמעורר בו הביקור הוא אומר: "הרגשה זיפתית. איזו הרגשה יכולה להיות לי? בשבילי פולין זה בית העלמין הכי גדול של העם היהודי". בקרבת טרבלינקה מאתר ווילנברג את השביל המקורי שבו צעדו לתוך המחנה. "875 אלף יהודים עברו את השביל בין העצים, לא ידעו שזה סוף. זה פסטורלי", הוא נסער. "רכבת בתוך יער וסטופ. באת למחנה השמדה". הם פוסעים ומסמנים - פה היה שער הכניסה, שם פסי הרכבת, כאן הרמפה. בשלב כלשהו ווילנברג שולף תרשימים שערך של המחנה כפי שנראה אז ומסביר את מה שהיה לעומת מה שנמצא. שניהם מתרפקים בגעגוע כאוב על אמהותיהם שוב ושוב. אמו של טייגמן, שהייתה כל משפחתו, נספתה בטרבלינקה, אמו של ווילנברג אמנם שרדה, אך שתי אחיותיו נספו שם. "אין דבר יותר יקר מאמא", אומר טייגמן ובעיני האיש בן ה-88 אפשר לראות גם קצת מבט של ילד אבוד. "בפרט בן אדם כמוני, שנשארתי רק עם אמא, שהייתה גם אבא בשבילי, הייתה הכול". ווילנברג מחזק: "משפחה זה הדבר הכי חשוב. ואין - פתאום לא היה לי. לקחו את שתי האחיות שלי ואמא כבר לא צחקה".


"הרגשתי את עצמי במחנה כמו מת בחופשה", מתאר טייגמן. "בכל רגע יכולתי להיות מת. ואת המתים אספו עם שופל, כמו זבל". "אבל היה צחוק", קובע ווילנברג. "זה לא היה חוש הומור, זה היה אינסטינקט". הם משחזרים את המרד. ווילנברג זוכר את השעה שבה הכול התחיל, את החבר שנורה בידי השומרים וביקש ממנו לגאול אותו מייסוריו ביריית מוות: "הוא ביקש אני אגמור אותו. הוא ביקש, עשיתי טוב, אין מה לדבר", הוא מסביר שאם לא היה יורה בחברו השומרים היו מתעללים בו לפני שהיו מחסלים אותו סופית. שניהם, לעדותם, איבדו את האמונה באלוהים בשואה. "במחנה התחלתי לשנוא אותו. איך הוא יכול היה לראות את מה שעשו לנו? הוא לא יכול היה. באף מקום בחיים שלי הוא לא היה", אומר ווילנברג. וטייגמן אומר: "על אבזמי החגורות של הגרמנים היה כתוב: 'אלוהים איתנו'. איך זה יכול להיות? רוצחים בשם אלוהים? למה? מאז אני לא מאמין". הם משתתפים בטרבלינקה בטקס אזכרה שעורכת משלחת צה"ל במקום. החיילים והקצינים מתרגשים לא פחות משני הניצולים האחרונים, מניחים זרים וחיילת שרה "אין לי ארץ אחרת". "הכול עשיתי למען לחיות. רציתי לחיות, זה הכול", מעיד טייגמן. ווילנברג מעיר: "לא חשבתי שאהיה האחרון, לא האמנתי שאני אהיה אחרון מטרבלינקה". זהו סרט שכוחו בדיאלוג שבין שני הניצולים, שני אנשים שונים שהגורל איחד על סף מוות, שכל אחד מהם חי לפי דרכו את 68 השנים שחלפו מאז, מאז היום שבו עצרו לרגע על סף היער כדי לתת מבט אחרון בלהבות שעלו ממחנה המוות.
"האחרונים מטרבלינקה", ערוץ 10, יום א',1.5, 21:25. סרטה של הבימאית ציפי ביידר. צילום: רונן מאיו; הקלטה: חיים מאיר; עריכה: עידו בהט; הפקה: מור טרגר דלריה. אורך הסרט: 43 דקות עוד ליום השואה:

יום השואה: פרויקטים ואירועים

ספר חדש: יערות אבודים

ספר חדש: תיק יאסי והשואה שהועלמה

למדריך למימוש הטבות רפואיות לניצולי שואה:

לחצו

להתנדבות לעזרה לניצולי שואה:

לחצו

לקהילת ניצולי שואה ודור שני:

לחצו