לקראת שידור: הזמן דוחק

אין ספק שעם הזמן, משהו קרה לזמן. או לפחות לתפיסה המערבית המודרנית אותו. בכך בדיוק עוסק הסרט המעניין "הזמן דוחק", שיוקרן ביום ד' (9.3) בערוץ 8 בכבלים. הסרט מתחיל בכמה עובדות שאי אפשר להתעלם מהן: קצב החיים הואץ בחברה המערבית במאה העשרים, ועוד יותר בעשורים האחרונים. אנשים מדווחים על לחץ מוגבר, על כך שהכול בעבודתם דחוף. ילדים מקדישים פחות זמן ל"משחק חופשי", רוב מה שהיה פעם זמן משחק חופשי נעשה מובנה, מתוכנן, מתוכנת. וזה מסוכן, כי כתוצאה מכך אמנם גדל דור של אנשים מיומנים ומצוינים בעיבוד מידע, בשכפול ידע ובלמידת רוטינות, אבל זהו גם דור של אנשים מאוד לא יצירתיים ולא חדשניים. וישנו העניין הפיזי: אנשים הולכים יותר מהר. הסרט מציג מחקרים שהוכיחו זאת. האם הגיעה האנושות כבר עד לקצה גבול היכולת הזו? לא בטוח. מה שכן בטוח הוא שברחובות עירוניים צפופים כבר נולדה כתוצאה מכך תופעה מבהילה חדשה: "זעם מדרכות", היא מכונה והיא הכעס המבקש להתפרץ - ולעתים אכן מתפרץ - פיזית, כלפי ההולכים קצת יותר לאט. ברחוב אוקספורד הלונדוני, שבו יש תנועה שנתית המוערכת ב-200 מיליון הולכי רגל, הציעו הסוחרים והעובדים בסביבה לסמן על המדרכות מסלול מהיר. מי שיפסע בו לאיטו אף ייקנס. בינתיים זו הצעה בלבד. חוויאר מרקיז, יוצר הסרט, מתעכב על סוגי הדימויים שבהם משתמשים אנשים לתיאור הזמן: דימוי הנהר, הזורם, חולף ללא שליטה ונמוג; הדימוי הרכושני, השאוב מהתרבות הקפיטליסטית, שלפיו זמן, שלוקחים וקונים וכן הלאה, שווה כסף; ודימוי הלחץ - הזמן הדחוק, הדוחק, מה שצריך לדחוס ביחידת זמן, חובת עמידה בזמנים וכן הלאה. ההגדרות הלשוניות הללו של הזמן שהסרט מתעכב עליהן אומרות משהו על האדם המערבי, על תסכולנו, על המצב המוגדר בסרט שבו אנשים במערב בעצם נדרשים לתפקד כמכונות, לדחוס כמה שיותר ביצועים במינימום זמן.


מה שמתחבר לתיאוריה של הפסיכולוג רובר לווין, הטוען (ומנמק) כי שורשי הבעיה בהמצאת השעון המכני, שאין לאן לברוח ממנו ובמידה רבה נהפך לאובססיה, לאזיקים בני ימינו. הסרט סוקר את תולדות יחסי העולם המערבי המודרני עם השעון מאז ראשית ימיו, כשהיה מוצב בראש מגדלים, בכיכרות מרכזיים ובפתח מפעלים, עבור דרך הטמעתו, על ערכיו (חשיבות עמידה בזמנים, הצלחה שנמדדת בזמן שעון), בתרבות ובלימודים בבתי ספר מגיל צעיר, וכלה בהשתעבדות המוחלטת שבאה יחד עם המצאת השעון הגבישי, שעון היד, השעון שצמוד כמעט לכל אחד, השתעבדות עד כדי קורסים לניהול זמן. מרקיז בוחן בסרט את ההתייחסות לזמן בתרבויות אחרות, איטיות יותר, את התייחסותם של מי שנחשבים חריגים בנוף המערבי, אנשים הפועלים על פי שעון משלהם. בין התובנות שהוא מציג גם הקביעה שבימינו ההווה מוחץ אנשים, ואינו מתיר לאדם להתבונן אחורה או קדימה, לממש את עצמו באמת. אנשים ממהרים כל הזמן ומשום כך הם גם תוקפניים יותר, עסוקים תמיד ושטחיים יותר. הבעיה, כפי מגדירים המומחים בסרט, היא שהמהירות, זו שהעניקה לאנושות המון דברים טובים, נהפכה לברירה אוטומטית בכל דבר. עד כדי כך, שהחברה בעצם מקשרת איטיות עם עצלות, טיפשות, חוסר הצלחה והיעדר מודרניות. בחיים איטיים, טוען אחד הסוציולוגים בסרט, אולי מפסידים כוח אבל מרוויחים שלווה. יש אפילו תנועה שמבקשת לקדם את תורת האיטיות, הדוגלת ברוגע ובשלווה, במחשבה ובהרהור במקום בפעולה, בסבלנות, בסיגול היכולת ליהנות מדברים. לא נחוץ (אבל יש בסרט) מומחה שיגיד כי כמעט בכל מצב אפשר להוריד הילוך בחיים. השאלה היא כנראה, כמו תמיד, שאלת המידתיות: מי ממש צריך להרגיע ומי דווקא רצוי שיתאים את עצמו קצת יותר לדרישות סביבתו ויחדל להיות תלוש; מה הן דרישות מוגזמות של מקום עבודה, מי ישים גבולות, מה ההבדל בין להעניק יותר לילדים לבין לשגע אותם בפעילויות מיותרות, והאם מישהו שם בעמדות המנהיגות הכלכלית-חברתית בכלל עוצר רגע (אם תסלחו לי על המונח( כדי לחשוב באמת על המשמעות של ייצור היתר, צריכת היתר, פנאי היתר ומה שביניהם.
"הזמן דוחק", ערוץ 8 בכבלים, יום ד', 9.3, 19:20. תסריט, בימוי וצילום: חוויאר מרקיז; עריכה: חוויאר מרקיז; מפיק: ברונו נהון. הפקה צרפתית. אורך הסרט: 52 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: ההודאה

אופרה: ליידי מקבת ממצנסק

ביקורת תיאטרון: המסיבה של אביגיל

ביקורת קולנוע: אומץ אמיתי

ביקורת תיאטרון: מנדרגולה