לקראת שידור: החברים מהכיתה שלי

לפני שנתיים-פלוס, בגיל 35, כך מספרת שירי ארצי בפתח סרטה הדוקומנטרי "החברים מהכיתה שלי" (יום ד', 24.3 ביס דוקו בלוויין), היא הגשימה חלום: היא פרסמה רומן פרי עטה, "בוץ" שמו. אלא שהגשמת החלום טמנה בחובה גם ניפוץ אשליה מתוקה על המפנה החיובי והשינוי שיבואו עם השלמת היצירה ופרסומה. במקום להמריא, ארצי חוותה משבר שעורר בה שאלות ותהיות על הדרך המקצועית שעשתה מאז ימי התיכון ועד הלום. ההרהורים אודות הצלחות מול כישלונות, איפה הייתי ומה עשיתי מאז, הובילו אותה גם להרהורים אודות בני כיתתה, וכך גילתה ש"אני עדיין משווה את עצמי אליהם". זו נקודת המוצא לסרטה, שבו היא יוצאת למסע שארך שנתיים, שבמהלכו חיפשה את בני כיתתה, בני מחזור כ"ט בתיכון תלמה ילין, וגם את עצמה. 20 שנה חלפו מאז היא וחבריה לכיתת התיאטרון עמדו במקום שבו עומדים נערים ונערות חדורי התלהבות ולהט בפתח הסרט: משוכנעים שעולם המשחק מחכה להם, בטוחים שתיכף יהיו שחקנים, ולא סתם שחקנים - שחקנים גדולים. כוכבים. "הלכתי להציץ על הדרכים שלא בחרתי", אומרת ארצי, שבחרה לפתוח את הסרט דווקא במפגש חוזר עם מי שהייתה בימי התיכון חברתה הקרובה, והלכה הכי רחוק שאפשר עם הגשמת חלום המשחק והתהילה - מילי אביטל, שחיה ומשחקת בארצות הברית. ארצי מעידה שהן נותרו חברות במשך השנים, אבל "פחדתי לראות את ההצלחה שלה מקרוב". הפעם היא מתגברת על הפחד ונכנסת לביקור מתועד, נדיר כשלעצמו, בביתה של אביטל (הפעם באמת בלי איפור), ששולפת מאי שם ארגז מלא אוצרות מהימים ההם, כולל יומן, ומתחשבנת עם ארצי ועם שאר החברות שהפנו לה כתף די קרה כשקיבלה תפקיד ראשי באיזו הפקה. 20 שנה אחרי, ארצי כבר ילדה גדולה, מבררת בעצם מה קורה לחלומות במבחן החיים על ידי בחינת אותו חלום גדול ממשי וראשון שהיה לה ולהם. מה שיפה ומקסים וכובש בסרט האישי מאוד הזה, הוא הכנות, הפתיחות והישירות של ארצי. אחרי שנים שבהן הכרתי רק את הפרסונה התקשורתית של ארצי, בין אם ככתבת תרבות, מגישה או מנחה של תוכניות תרבות שבכולן שמרה בעיני על ריחוק מסוים, סוג של איפוק או הופעה מחושבת, בסרט הזה היא מורידה את כל המחסומים, מכניסה את הצופים אל ביתה, אל השיחות עם חבריה ועם הוריה, אל המחשבות, הרגשות, הקישקעס והנשמה. ובמובן החיובי של הדברים, רחוק מאוד מסתם עוד חיטוט צהוב או חפירה מוחית.


ארצי לוקחת את המיקרופון ואת המצלמה למרחב האינטימי שלה, והיתרון המופלא שלה הוא שהיא עושה זאת ברהיטות, בצלילות, בניסוחים מדויקים ובכנות ישירה. ארצי לא מיתממת - היא יודעת בדיוק מי היא, מאין נבטו בה זרעי יצר חשיפת עצמה ויצירתה ובאיזו קרקע פורייה הם נקלטו. אמה, היא מעידה ואף מתעמתת עם אמה בנושא, החדירה בילדיה לאורך כל ילדותם תחושת מצוינות ועטפה אותם בשכבת מגן עבה של התפעלות ומחמאות על כל מה שעשו - ארצי חושבת שבמידה מוגזמת ואף מטעה, אמה סבורה שבהחלט בהתאם למציאות. השנים שחלפו גם לא עיוותו את דרך ראייתה את עצמה לצד יתר בני כיתתה, כפי שמעידים גם הם, בזיכרונות שמשתלבים והולמים את התמונה שהיא משרטטת. עם זאת, היא גם יודעת בדיוק מה הצליחה לעשות ומה לא, מנתחת את מהלכיה ואת בחירותיה, את התחושות, את השינויים, את התזוזות ואת נקודת המבט שהשתנתה עם החיים. "תחושת הכישלון היתרגמה לשיתוק", היא מעידה על עצמה כשהיא מתארת אודישן שכשלה בו. "העדפתי לא לנסות מאשר להיכשל שוב". שיפוט המציאות שלה אמיתי, כן ומשכנע. היא נפגשת עם מיכל ינאי שאז, בתיכון, לא החזיקו ממנה למרות שהייתה כבר סוג של שחקנית עובדת ועכשיו היא מגלמת את אהובתו של בן זוגה של ארצי, יפתח קליין ב"רביעיית רן"; את רעות, שנסעה לניו יורק אחרי הצבא ומאז היא שם, עושה קריירה כזמרת אופרה; את ניצה, שהייתה "מכוכבות הכיתה" והיום היא לא בתחום - היא מגדלת שני ילדים במושב עם בעלה, איש סאונד, ולמרות זאת עדיין רוצה להוציא דיסק; עם ערן, שגם הוא כבר נטש את מסלול מקצועות המשחק הסטנדרטיים ומתפרנס זה שש שנים כמדריך סיורים מומחזים בנווה צדק. היא נפגשת גם עם חיים, שהיה הקומיקאי הכי מצחיק בכיתה וגם צלם חובב, והיום הוא צלם מקצועי, ועם גיא דגן, עוד בן של, הבן של צילה דגן ועזרא דגן, שהוא מוזיקאי שמופיע בפני קהלים זעירים וגם מלמד, ועם מי שנהפך למלך הרייטינג של הכיתה, אסף הראל. עם אורן, שסובל מסיסטיק פיברוזיס ותמיד ישב בצד ולא השתייך, ובכלל רצה להיות פעלולן ולא שחקן והיום הוא מנהל אתר ספורט אתגרי ורוכב אופניים, ועם חמוטל, שהלכה הכי רחוק שאפשר מהמשחק והתהילה והיום היא תומכת לידה באנגליה, מגדלת ילדים בחינוך ביתי וחיה, לדבריה, "חיי חופש". החלומות של ארצי התבגרו יחד איתה, יחד עם ההכרה שהיא רוצה שיראו את מה שהיא עושה, אבל גם מרגישה אשמה על כך או מתביישת בכך. בסופו של מסע, שארך שנתיים, ארצי מצאה גם את התשובה הפרטית שלה, בכתיבת תסריטים. בסיומו של הסרט היא מבקרת על במת הצילומים של המיני-סדרה שכתבה והוקרנה לא מזמן בהוט, "תמיד אותו חלום" (כמה סמלי ומתאים לרוח הסרט הנוכחי). בכתיבת תסריט, היא מודה, "אני נוכחת אבל מוגנת, מופיעה - אבל לא בגופי".
שורה תחתונה:
סרט אישי כובש בכנותו על חלומות שמתגשמים, משתנים ומתבגרים.
"החברים מהכיתה שלי", ערוץ יס דוקו בלוויין, יום ד' 24.3, 22:40. סרטם של שירי ארצי ויריב הורוביץ; תסריט: שירי ארצי ויאיר אלעזר; בימוי: שירי ארצי ויריב הורוביץ; מוזיקה: בן ארצי; עריכה: יאיר אלעזר; הפקה: שולה שפיגל ודנה עדן עוד על תרבות ובידור:

עונת האופרה הבאה: מאאידה עד פורגי ובס

ביקורת תיאטרון: גטו

ביקורת קולנוע: מבט מגן עדן

ביקורת ספר: בחול

ביקורת תיאטרון: שש דמויות מחפשות מחבר