לקראת שידור: החיים הפנימיים של גלן גולד

גלן גולד נולד בטורונטו שבקנדה ב-1932, בן יקר להוריו, בעיקר לאמו, שהייתה בת 43 כשנולד. היא רצתה שיהיה מוזיקאי, חשבה על כיוון השירה והחלה ללמד אותו תווים ופסנתר. כשהיה בן שלוש או ארבע כבר ידע לקרוא תווים, עוד לפני שידע לקרוא מילים. בגיל עשר בערך כבר החל לחשוב על מוזיקה כעל קריירה. במונחים של ילד, כמובן. ילד שפחות או יותר שקע כבר אז בטראנס בעת שניגן. על כך מעיד בסרט "הגאון שבפנים: החיים הפנימיים של גלן גולד", שיוקרן ביום א' (13.3) בערוץ יס דוקו בלוויין, אחד המוזיקאים שהכיר אותו מנערותו. והוא, אחד משורה של מוזיקאים, אנשי תעשיית המוזיקה ואחרים, שהכירו את גולד, עבדו איתו ו/או הושפעו ממנו, המספרים - כל אחד מהזווית שלו - משהו מסיפור חייו של המוזיקאי המחונן והמבריק שהיה בעל אישיות מורכבת וחי חיים סוערים, יצירתיים להפליא וקצרים: הוא היה רק בן 50 כשנפטר משבץ מוחי. הסופרלטיבים שבהם משתמשים כל עדי חייו נעים מ"גאון" ו"מעורר השתאות", ועד "אייקון" ו"דמות מיתית". "הוא ניגן כפי שאיש לפניו לא ניגן", קובע הצ'לן פרד שרי. "הוא היה מושלם, הייתה לו שליטה מושלמת בצלילים. באך מעולם לא נוגן ככה", מעיד ולדימיר אשכנזי על סיבוב ההופעות ההיסטורי שערך גולד בן ה-25 במאי 1957 במוסקבה. היצירה שאיתה הרטיט אולי יותר מכל קהלים על במות ובהמשך בהקלטה הייתה וריאציות גולדברג. קורנליה פוס, אשתו של המוזיקאי והמלחין לוקאס פוס, מספרת כי בפעם הראשונה ששמעו אותו מנגן את היצירה, בהקלטה שהושמעה ברדיו בעת שנסעו במונית בלוס אנג'לס, תבע בעלה לעצור את המכונית בצד הדרך ושניהם הקשיבו לנגינה של גולד בנשימה עצורה. לימים, כשנפגשו שני המוזיקאים לראשונה, אמר גולד לפוס כי הוא בעיניו הפסנתרן הגדול מכולם. בגיל 19 הלחין רביעיית מיתרים, בגיל 30 כבר היה סנסציה בינלאומית בעולם המוזיקה הקלאסית, שבו היה בכלל, בבגדיו הכהים, במעילו הארוך ובהתבטאויותיו, סוג של משב רוח מרענן ואחר. מסעי ההופעות שלו היו להיט, אבל הוא עצמו, טיפוס מתבודד, אדם מאוד פרטי שהתרחק מהמולה, ממש סבל בהם. הוא חש שזו חשיפה תובענית מדי ותיעב קהלים כמאסה. מרגע שהחל להופיע על הבמות איים שיפרוש (ונודע לשמצה בביטולי הקונצרטים הרבים שלו) וברגע שיכול היה - אכן כך עשה. הוא התרכז ביצירת תוכניות רדיו ובעיקר בהקלטת מוזיקה (היה לו ציוד משוכלל ביותר לשעתו), והוא דיבר בשנות השישים על אפשרויות להקלטה עצמית ולעריכה עצמית של הקלטות, חזון שנשמע אז די מוטרף והיום הוא מציאות. הוא לא היה סתם טיפוס מסוגר, ביישן או מתבודד. הוא סבל מדיכאון ומחרדות, אולי על גבול הפרנויה, ותקופות ארוכות נטל כדורים שונים וחזקים. הוא היה קרוב מאוד למעט מאוד אנשים, ובדרך כלל הראה כלפי חוץ רק את מה שרצה. במשך תקופה היה לו דימוי של אדם א-מיני, מה שהיה רחוק מאוד מהאמת. לחברו ולשותפו להקלטות, ומי שהיה שנים טכנאי ההקלטה שלו, הציע בשלב כלשהו להיות אחיו, גם מבחינה חוקית. ואם בראשית דרכו נהג להעניק ראיונות ספונטניים שבהם התבטא בטבעיות בצורה שנונה, אחרי שנהפך לכוכב התעקש לתסרט כל מילה בכל מפגש עם כל כלי תקשורת, מרמת השאלה ועד לפינג-פונג של התבדחות קלה.


לצד כל התיאורים והסיפורים על המוזיקאי ה"גאון-משוגע" שהיה, אין ספק שהסיפור העסיסי וגם האנושי-רומנטי על חייו האישיים המופיע בסרט מפי הצדדים האחרים שהיו שותפים לפרק זה בחייו הוא המרתק והמפתיע מכול. בסרט מופיעים קורנליה פוס (כאמור, אשתו של לוקאס פוס) ושני ילדיה הבוגרים. והם מספרים על הפרק בחיים שבו קורנליה ניהלה רומן עם גולד, ולבקשתו עברה עם שני ילדיה להתגורר איתו בטורונטו, אך כעבור זמן נפרדה ממנו ושבה עם שני ילדיה לארצות הברית ולבעלה. "חיינו בסוג של משולש", אומרת פוס ומחייכת למצלמה חיוך חם, מלא אהבה וקצת קמטים. "נפרדתי מבעלי, עזבתי אותו, התאהבתי באחר ואז בעלי, שלא לקח את העזיבה ברצינות, חיזר אחרי שוב". בתה ובנה מתארים את גולד כמכבד, מתחשב, מתוק ואוהב. הבן, שבתחילה נרתע ממנו מכל הסיבות הברורות, אהב אותו מאוד בסוף. "הוא היה סוג של דוד", הם אומרים. פוס נפרדה ממנו כשהחיים לצדו נהפכו לבלתי נסבלים בגלל החרדות, בגלל נוגדי הדיכאון והחרדה שנטל ושהפכו אותו למישהו אחר, בגלל הפרנויות שגברו. מצדו השני של הגבול חיזר אחריה בעלה, "שדמה לגלן בקסם". הילדים היו בהלם כשהתברר להם שהם עוזבים. פוס מספרת על הפעם האחרונה שפגשה בגולד, כשבא אליה ללונג איילנד אחרי שכבר נפרדו. הם טיילו יחד על החוף באמצע הקיץ, הוא עטוי במעיל ארוך, כפפות וכובע. הוא הפציר בה לחזור אליו. היא הבינה שאינה מסוגלת. "זה היה רגע עצוב בחיים, הפעם האחרונה שראיתי אותו". הסרט כולל ראיונות עם שתי נשים נוספות בחייו של גולד, האחת שהייתה סוג של חברה ראשונה, כשהיו נערים, והשנייה, זמרת סופרן שעימה הקליט בסוף ימיו. והסרט גם כולל קטעים שונים של גולד עצמו מנגן, מתראיין, מעיד על עצמו, בצילומי סטילס. עמיתים ומכרים מעידים על עוד פנים באישיותו ובחייו (ההיפוכונדריות, הפחד מבתי חולים, האשמה שחש על שלא ביקר את אמו כשהייתה מאושפזת בבית חולים בסוף ימיה) ומספרים על מותו הפתאומי ועל הלוויה והטקס, שנערך בכנסייה הגדולה ביותר בטורונטו ונכחו בו אלפי אנשים. מקורביו הופתעו ממותו הפתאומי בגיל צעיר. רק קורנליה פוס מעידה: "הוא תמיד אמר לי שימות בגיל 50. זה מדהים". גולד אכן היה מוזיקאי מדהים ואישיות אניגמטית, תכונות שקשה להכיל ולבטא באמת בסרט. אבל הסרט הזה בהחלט מנסה, ולבטח מצליח להגדיר שהיה קסם ואיננו עוד.
"הגאון שבפנים: החיים הפנימיים של גלן גולד", ערוץ יס דוקו בלוויין, יום א', 13.3, 22:00. הפקה: פיטר ריימונט; בימוי: מישל הוזר, פיטר ריימונט; עריכה: מישל הוזר. אורך הסרט: 55 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: קר עד העצם

ביקורת ספר: ההודאה

אופרה: ליידי מקבת ממצנסק

ביקורת תיאטרון: המסיבה של אביגיל

ביקורת קולנוע: אומץ אמיתי