לקראת שידור: הכי הרבה אני אוהב אותי

היום הם כולם כבר בני 60 פלוס-מינוס. מזמן לא ילדים, חלקם כבר סבתות וסבים. ובכל זאת, יחד עם המצלמה של תום שנאן, נדלק לכולם זיק ילדותי שובב בעיניים כשהם מספרים איך ולמה יצרו ונוצרו בדור שלהם שירי ילדים ששינו לגמרי את נופם.

"הכי הרבה אני אוהב אותי", סרט התעודה שיוקרן ביום ג' (24.3) בערוץ 1, בוחן את המהפכה שחוללו כאן יוצרים כמו יהודה אטלס ויהונתן גפן, שהפכו את שירי הילדים משירי "אנחנו" לשירי "אני". בתבונה רבה העניק שנאן את רשות הדיבור ליוצרים עצמם – אטלס, גפן, יוני רכטר, מתי כספי, חווה אלברשטיין, לצד מומחים מאוד מחוברים לתחום ותקשורתיים:  פרופ' מירי ברוך, מומחית לספרות ילדים, ד"ר דיוויד גרייבס, חוקר תרבות הסיקסטיז וד"ר גדי טאוב, סופר והיסטוריון. כל הגלריה הזו יוצרת פסיפס מספר-משחזר, מסביר-מנתח ובעיקר מרתק, שמשתלב בקסם נוסטלגי בקטעי ארכיון של מי שכונו אז להקת הכבש ה-16, חווה אלברשטיין, מתי כספי, ריקי גל ועוד גלריה של מבצעים וביצועים לשירי ילדים מתור הזהב של המהפכה האמורה.

סרט שהוא עלעול במחברת

שנאן בנה את הסרט בפרקים שזוכים לכותרות הנכתבות ביד ילדותית, במחברת בית ספר. כל פרק מתייחס לפן אחר של הנושא, של השינוי, מקורותיו ומשמעותו. בגדול, מתבהרים ומתחדדים כאן שני דברים ביחס שינוי שחל כאן בין השירים שבני גילם של גפן ואטלס גדלו עליהם, לבין אלה שהם כתבו וגידלו עליהם. העניין האחד, הגדול והמשמעותי, הוא השינוי משירים שדיברו על, הטיפו וחינכו לטובת הקולקטיב, אנחנו, או כמו שמגדיר ד"ר גרייבס שירי "טוב למות בעד ארצנו", לשירי אני, ששמים את הילד, האינדיבידואל, במרכז. ועושים את זה מתוך כבוד לילד, ליכולותיו וצרכיו. השינוי, כך מבהיר הסרט, התקשר לא רק לדור יוצרים ספציפי חדש, אלא לתהליכים חברתיים עמוקים ומשנים  כמו ההתפכחות הישראלית אחרי מלחמת יום הכיפורים, שינויים במבנה המשפחתי ובמעמד ההורים, תהליכים תרבותיים כלל-עולמיים ועוד גורמים שונים.

 כל הכותבים חוזרים לשבע השנים הראשונות של חייהם. צילום: באדיבות ארכיון הערוץ הראשון

ההיבט השני, המקביל, שמואר בסרט, הוא היוצרים עצמם, והתהליכים שעברו ביצירתם. גפן טוען בסרט כי בעצם, כל הכותבים חוזרים ושואבים בכתיבתם חומרים משבע שנות חייהם הראשונות. והוא מספר בהבזקים סיפורים מהילדות שלו, ילדות עצובה של ילד חריג. גם יוני רכטר מעיד על עצמו שמגיל צעיר היה חריג ואינדיבידואליסט, ומתי כספי משחזר טראומות ילדות בבית ילדים בקיבוץ. יהודה אטלס, שגדל במושב, מספר שכילד לימדו אותו לא להתרגש, לא לגלות רגשות בכלל. הוא מספר איך היה ילד נושך, והפסיק בבת-אחת אחרי שאביו הכה אותו מכות רצח כדבריו כי נשך ילד שבא לשחק איתו. המכות, הוא אומר, אמנם גרמו לו להפסיק לנשוך, אבל גם להפסיק לאהוב את אבא שלו. "ההורים שלנו לא ידעו מהחיים שלהם בכל מה שנוגע לפסיכולוגיה, לנפש הילד וכל זה", הוא מסכם.

עוד בתרבות ובידור של מוטק'ה

גפן, שגדל בנהלל, משחזר ילדות עצובה, שבה רצה ללמוד גיטרה ולא הרשו לו, להתגייס ללהקת הנח"ל ולא נתנו לו, ו"ציפו ממני לשני דברים: להפריח את השממה ולהרוג ערבים". הוא מספר שהתחיל לכתוב שירים בגיל 11, כי הבין שזה המפתח לזכות בחיוך וחיבוק מאמו. דור ההורים שלו, הוא אומר, היה "דור שלא קיבל אהבה ולכן גם לא יכול היה לתת אהבה. עם השנים אתה מבין שזו סיבה ותוצאה, ואתה גם לומד לסלוח להם".

משחזר ילדות עצובה בנהלל, יהונתן גפן. צילום: באדיבות נורמה הפקות

על ההורות שלו הוא אומר: "לא היינו הורים. קיבלנו משימה שלא ידענו מה לעשות איתה... הילדים שלנו הרוויחו מזה שהיינו חברים שלהם ולעומת זאת לא היה להום ביטחון באבא חזק". ברוך מסבירה שחל תהליך של "ירידת ההורים ועליית הילדים. נוצר מצב שהילד הקטן מדבר מלמעלה אל ההורה, וההורה נזוף מולו".

"לא אהבתי את מה שעשו לילדים"

אטלס מספר איך התחיל לכתוב שירי ילדים בגיל 37 לבנו, ולְמה באמת התכוון בשיר הדגל שלו, "והילד הזה הוא אני". גפן מספר ש"הילדה הכי יפה בגן" היא בתו שירה, שמשפט שאמרה היה ההשראה ל"גן סגור", ו"אני אוהב אותי" נכתב "על אביב, שכבר בגיל צעיר הראה שהוא מרוצה מעצמו". חוה אלברשטיין מסבירה את קסם המנגינות המורכבות של שירי ילדים שנוצרו בשנות ה-70 וה-80, שמרגילות את הילד להקשיב. רכטר מודה ש"לא אהבתי את מה שעשו לילדים במשך שנים ורציתי לעשות אחרת". וגפן מספר איך כשהראה לנתן אלתרמן שירי ילדים ראשונים שכתב, לאחותו ענת, וביניהם גם שיר עצוב על ענת שאין לה אמא, אלתרמן אמר לו "גם ילדים עצובים רוצים שיהיו להם שירים".

הצטרפו לקהילת סרטים וסדרות טלוויזיה של מוטק'ה

שנאן מעביר לנו בכיף, בלי שנרגיש, שיעור מעניין בשירי ילדים, שהוא מגיש בעזרת האנשים שעשו את המהפכה וכאלה שחווה אותה ויודעים גם לזוז רגע הצדה ולהסביר אותה. וכל זה, בתוספת קטעים ישנים בשחור-לבן (אח, כמה צעירים ושעירים היו פעם גידי גוב והחבר'ה) ועיטור של סרטי חובבים ביתיים מאותן שנים, הופך למסמך מרתק-מענג, שצובט צביטה נוסטלגית-מפכחת.

שורה תחתונה: מומלץ בחום, בכל אחד מאיתנו יש קצת מהילד הזה שהוא אני

"הכי הרבה אני אוהב אותי", ערוץ 1, יום ג', 24.3, 21:00. בימוי ועריכה" תום שנאן; צילום: יניב שמלצר; תחקיר: יונתן אברהמי, ענת ערב אלבלק; הפקה: אסף אמיר. אורך הסרט: כ-50 דקות.