לקראת שידור: המדריך למהפכה

"המדריך למהפכה", סרטם של הבמאי דורון צברי וחברו-שותפו אורי ענבר, הוא מסמך פרטי-ציבורי מאלף: הוא מתעד כשש שנות מאבק של צברי, ואיתו ענבר ויוצרי קולנוע וטלוויזיה בישראל, לשינוי פניה של רשות השידור, אופן התנהלותה והחוק המפעיל אותה. במקביל הוא מתעד את מסעו של יחיד - צברי - המסרב לוותר על מימוש החלום ועל האמונה ביכולת לשנות, מסע כמעט דון קישוטי בחלקים רבים ממנו, שעליו הוא משלם מחירים אישיים שהוא מודה בהם ומודע להם. מעבר לסיפור של מהפכה שהתחילה במאבק קטן של איש מעוצבן אחד, נפרש בסרט הסיפור המדהים עד מעורר חלחלה של רשות השידור ואופן התנהלותה הלקוי, של גוף ציבורי אשר לאורך שנים התנהל באי סדרים, בבזבוז, בכוחנות ובאינטרסים. צברי מספר את הסיפור בגוף ראשון, בישירות עניינית, כי זהו קודם כול הסיפור הפרטי שלו. של הילד שגדל בערד ומגיל ארבע רצה לעשות סרטים ובהמשך נשבה בקסמי הטלוויזיה. הוא מספר על טעם המהפכה - הקטנה - הראשונה שטעם בגיל 12, כשהנהיג את הלא מקובלים בכיתה למאבק נגד המקובלים, שהביא בסופו לפתיחת המסיבות בפני כולם. בגיל 17, הוא מעיד, בחר ללכת אחרי הלב וללמוד קולנוע, ושם פגש את אורי ענבר, שנהפך לחבר ושותף. בגיל 36, הוא מספר, כבר היה במאי עטור פרסים ומצליח במושגים ישראליים. היחידה שלא התרשמה מכל זה הייתה אמו, אישה רבת קסם עם שתי רגליים על הקרקע, השבה ומככבת לאורך השנים והסרט בחייו של בנה ובמאבקו. "יש לי בן חכם ובסוף אין לו כסף", היא אומרת לו אי שם בתחילת הסרט ובראשית המאבק. "בגיל 40 תיזכר שאין לך כלום". צברי מספר כי לפרנסתו עשה כפרילאנסר כתבות ליומן בערוץ 1, וככה נחשף למתרחש ברשות השידור. "המהפכה שלי התחילה משטות", הוא מספר. "באתי לבקש העלאה בשכר כי העלו לי את שכר הדירה, ולא קיבלתי. וזה היה מעליב ולא הגיוני כי לעומתי, שעבדתי באמת, היו שם המון קבועים שלא עשו כלום וקיבלו שכר". ראשית עשה שיעורי בית וגילה שעשר ועדות שונות הנפיקו עד אז דוחות על הניוון ברשות השידור. האחרונה שבהן, ועדת ורדי, אף המליצה להדיח את המנכ"ל ולבנות את הרשות מחדש. צברי גייס את חברו ענבר למאבק והחליט לעשות מכל זה סרט, שגם אמו תהיה גאה בו. בשעה ועשרים בערך של סרט הוא מתעד שלב אחרי שלב שנים של מאבק שלפרקים נראה סיזיפי ואבוד, לעתים אבסורדי ודון קישוטי, ולפעמים פשוט לא ייאמן. כמעט הכול וכולם נמצאים כאן: פוליטיקאים ועסקנים, אינטרסים ויצרים, תרגילים ותרגילי נגד, כסף, פקידים, אמנים, עורכי דין, אנשי תקשורת. אפילו מופלטות יש כאן. אם צברי היה ממציא את כל זה לצורך תסריט, היו ודאי אומרים לו שהגזים. הוא מתאר ימים של אופוריה ושל מפחי נפש, של כישלונות והצלחות, של פחד ובדידות מול סיפוק ותחושת הישג.


בשנים שבדרך נולדה לו בת, אך בהמשך התא המשפחתי התערער. חברו ענבר, בחר לנטוש - ודאי חלקית - את הקולנוע, והלך ללמוד משפטים. אדם צריך בית, הוא אומר לחברו צברי, "ולנו יש יכולות של ילד בר מצווה". בשלבים מסוימים נדמה שעל כל צעד קטן קדימה באו מיד שניים אחורה. צברי מארגן מחאות והפגנות כאלה ואחרות, מגייס את עו"ד מיכאל ספרד לנסח חוק רשות שידור חדש; הוא נפגש עם ח"כים, מתעמת עם חברי מליאת רשות השידור בישיבותיה, מגיע לישיבות ועדות בכנסת. בדימוי צבעוני אחד הוא מגדיר: "ח"כים הם כמו נרקומנים של מדיה, ויוסף בראל הוא הדילר שלהם". "אתה כמו דון קישוט", אומרת לו אמו בשלב שבו נראה שהכול מתפרק. "מה יוצא לך מזה? למה אורי עזב והלך ללמוד? הוצאת לעצמך שם של עושה צרות, מי ייתן לך עבודה בכלל, הלו - אתה בישראל". אבל כמו בקלישאה, מהמקום הכי נמוך אפשר כנראה באמת רק לעלות. עו"ד ספרד משלים את טיוטת הצעת החוק, צברי מתראיין בנושא ומעורר עוד סערה, ח"כ איתן כבל מרים את הכפפה, אולמרט - השר הממונה - נפגש איתם, שערוריית גביית האגרה הלא חוקית מתפוצצת, המליאה ממליצה להדיח את בראל והכדור מתגלגל. "מהפכה היא ריצה למרחקים ארוכים", מסכם צברי את מסעו שהסתיים ב-2008, כשחוק רשות השידור החדש עבר בכנסת בקריאה ראשונה. "צריך נחישות, אורך רוח ומזל". צברי בנה את הסרט הזה גם כמעין מדריך למהפכן בפוטנציה: כל פרק בתולדות מאבקו הוא פרק בעל כותרת (באנימציה), המתמצתת את הלקח הנלמד ממנו. צברי הוא אולי חולם שהאמין במטרתו, אבל איננו רומנטיקן סהרורי. הוא ידע ויודע שיש לזה מחיר, שלפעמים מפחיד לצאת ולהפגין ולהשמיע קול (אפשר לחטוף מכות, או סתם להיתקל במ-ק-ר-ה בגובה מרתיע), שזה מתיש ומעייף, גם את הסובבים. ובכל זאת, הוא דבק בשלו - ובסוף גם הצליח. ולמרות שההצלחה הזו לא היתרגמה לכבוד או למעמד, היא שווה. לבטח שווה שיעור במסגרת לימודי אזרחות.
"המדריך למהפכה", ערוץ יס דוקו בלוויין, יום ד', 7.3, 22:00. סרטם של דורון צברי ואורי ענבר. תסריט: יוסי מדמוני, ארי פולמן, אורי ענבר, דורון צברי; בימוי: דורון צברי; צלם ראשי: דוד גורפינקל; עריכה: עמי טיר, מאור קשת; מוזיקה: אבי בללי; עיצוב פסקול: איציק כהן; אנימציה: אריק בועז; עריכת תסריט: רינו צרור; הפקה: אורי ענבר. אורך הסרט: שעה ו-23 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: קרוב להפליא ורועש להחריד

ביקורת תיאטרון: חוקר פרטי

ביקורת קולנוע: זאת מלחמה

ביקורת תיאטרון: נתתי לה חיי

ביקורת ספר: מכירת חיסול

ביקורת קולנוע: סערת רוחות