לקראת שידור: המורה למשחק

ניסן נתיב הלך לעולמו לפני שנתיים, בגיל 86, שלושה שבועות לפני שאמור היה לקבל את פרס ישראל לתיאטרון. נתיב היה מוסד - הסטודיו למשחק ניסן נתיב - ומורה מסוג המורה לחיים. הוא היה אמן - שחקן ובמאי - ואוטוריטה תיאטרונית, אדם שהשפיע ועיצב שורה של יוצרים - במאים, שחקנים ומורים בתחום. הוא היה חוץ ממסדי ואנטי ממסדי, אדם שהונע תמיד מאהבת התיאטרון על פי תפיסתו, וגם אדם מסוגר עד מנוכר, אדם קשה, שלא החצין רגשות, שמעולם לא נישא ולא הוליד ילדים. איש שהגדיר בעצמו שהסטודיו היה אשתו והתלמידים - ילדיו. שלומי חיון, יוצר הסרט "המורה למשחק" שיוקרן ביום ב' (26.7) בערוץ יס דוקו בלוויין, שלמד משחק וקולנוע בסם שפיגל, היה מועמד שלא התקבל לסטודיו של נתיב ב-1996. לימים, הוא מספר, למד לדעת כי למרות שנתיב לא קיבל אתו לסטודיו שלו, המליץ עליו לסמינר הקיבוצים. בשנת 2005 הוזמן חיון לתעד בסרט את נתיב המורה, אז כבר בן 83. הוא עקב אחריו וראיין אותו לאורך חודשים, תיעד שיעורים וישיבות וניהל עם נתיב שיחות מול המצלמה. ב-2008, כשנתיב נפטר, חזר חיון לסטודיו, לעמיתים, לידידים, לתלמידים ולתלמידים לשעבר של מי ששינה את חייהם ונהפך לחלק מהם ונפטר שלושה שבועות לפני שזכה לאות ההכרה הגבוה ביותר שהממסד המקומי מעניק, אותו ממסד שנתיב תמיד היה, או בוודאי הרגיש, מחוצה לו. חיון תיעד את מה שקרה גם אחרי המוות, ובעיקר את מימוש צוואתו של נתיב, שבה הוריש פריטים מהאוסף שצבר במשך שנים ל-21 אנשים שהיו יקרים לו. אלא שאת ההחלטה מי יקבל מה השאיר לשיקול דעתו של חברו, פרופ' משה דויטש. זו נקודת הפתיחה לסרט המעניין והמסקרן הזה, שמאיר פנים מסוימים בדמותו של נתיב, אבל בשום אופן אינו מפענח את חידת אישיותו. חיון מלווה את פרופ' דויטש בדרכו לדירה של נתיב, שמעשה שטן מתברר שנפרצה אחרי מותו ולפני שהגיע אליה מממש הצוואה. עוד טוויסט עצוב בסיפור שיש בו הרבה עצב גם ככה. 21 האנשים שנתיב בחר להפקיד בידיהם מזכרת אישית ממנו מייצגים בעצם את גלריית ההיכרויות והקרבה שחש בחייו, החל באנשים שהיו חבריו לאורך שנים ואינם אנשי תיאטרון וכלה בבוגרים שהיום הם עצמם מעמודי התווך בתיאטרון ובקולנוע.


בין העדויות והסיפורים של ידידים, עמיתים ותלמידים לשעבר משרטט חיון את תוואי הביוגרפיה של נתיב, שחלק מפרטיה לא ממש ברורים או חד משמעיים. הוא נולד במינכן ב-1922, גדל באמסטרדם כאחד משלושה אחים ועלה לבדו לארץ ישראל בגיל 15, לקיבוץ. הוא שירת בבריגדה היהודית בצבא הבריטי ואחרי מלחמת העולם השנייה התקבל לסטודיו של הבימה, נסע לצרפת ולמד - או שלא - אצל אטיין דה-קרו וחזר ללמד בסטודיו של הבימה. אלא שבסטודיו שלטה אז פאני לוביץ' ונתיב, שחלק על שיטות הלימוד שלה, עלה על מסלול התנגשות איתה, מסלול שבסופו אמר או היא או אני. בהבימה בחרו בלוביץ', שהייתה מדור המייסדים. נתיב נפלט לדרכו. בסוף שנות ה-50 של המאה העשרים הוקם בהחלטת משרד החינוך בית הספר למשחק בית צבי. נתיב סבר שימונה למנהל המוסד, אבל מי שמונה לתפקיד היה ד"ר חיים גמזו, ונתיב שוב נותר בחוץ. שנים אחדות עסק בבימוי תסכיתי רדיו והצגות בתיכונים, עד שב-1963 הקים, ביחד עם חברו הארווי גרומן, את הסטודיו למשחק שלו, שנשא את שמו. בשנים הראשונות לא היה לבית הספר בניין והשיעורים נדדו בין חמישה מקומות. נתיב גייס חברים לעבודה איתו, הרגיז את הממסד, תפקד כסוג של אלטרנטיבה חתרנית ובעיקר - לא ויתר. הפריצה הגדולה באמת של הסטודיו באה בראשית שנות ה-80, כשבוגר הסטודיו מיקי גורביץ ביים את המחזה המקורי "כולם היו בני חוץ מנעמי", שזיכה את הסטודיו בפרס כינור דוד. פתאום הצטבר גם רצף של בוגרים שנסקו לצמרת התיאטרון והקולנוע: משה איבגי, שולי רנד, רמי הויברגר, קרן מור. הסטודיו נהפך לבית ספר מבוקש מאוד, אפילו אנין נוכח העובדה שמספר המקומות בו בכל מחזור היה מוגבל עד זעיר. הסרט מבהיר בעוצמה עד כמה נתיב היה מורה שמטביע חותם. לטוב ולרע. הויברגר מחקה אותו, את הז'רגון המיוחד שלו ואת חיתוך הדיבור שלו, בטקס לזכרו. חברים מדברים על הפספוס בכך שלא הוליד ילדים. עמיתים מספרים על מסירותו המוחלטת לסטודיו. מספרים על עקשנותו שהייתה לא אחת עיקשות שחיבלה בהשגת מטרותיו. על אהבת התיאטרון שלו. על עבודת התיאטרון שלו. על היותו איש קשה שמעולם לא הביע רגשות ולא אמר תודה. השחקנית מיכאלה עשת מגדירה אותו מנוכר על גבול האכזריות. יש מי שמאשים אותו בכך שאהב את המצליחנים. יש מי שמתגעגעים אליו. חיון הצליח ליצור סרט מעניין ומרתק, המספק הצצה לחממה שיצר נתיב לפרחי משחק, חממה שהייתה כל עולמו ומושא חלומות של רבים אחרים. הוא משרטט קווים לביוגרפיה של אישיות מרכזית בעולם המשחק, דמות ידועה אבל ממש לא מוכרת, שנותרת אניגמטית גם בסיומו של הסרט, שצובט בלב.
שורה תחתונה:
סרט רגיש ומעניין המאיר את חייו החידתיים של ניסן נתיב.
"המורה למשחק", ערוץ יס דוקו בלוויין, יום ב' 26.7, 22:00. תעודה ישראלית, תסריט ובימוי: שלומי חיון; הפקה: רנן שור, שלומי חיון; צילום: איתי מרום; עריכה: נטע דבורקיס. 68 דקות עוד על תרבות ובידור:

מוזיאון ישראל המחודש: הצצה ראשונה

ביקורת ספר: רוסאורה בשעה עשר

ביקורת קולנוע: כמו יום ולילה


ביקורת תיאטרון: אביב מתעורר

ביקורת ספר: המדריך למצית בתי כותבים בניו אינגלנד