לקראת שידור: המפיק

במבט ראשון קשה לזהות בגבר הקרח בעל החזות הקשוחה (מחוזקת בסיגר) את הבחור שעשה פעם, מזמן, קול שני לאילנית והיה איתה חציו של הצמד המצליח אילן ואילנית. הוא בכלל לא היה אילן, אלא שלמה, והיא לא אילנית, אלא חנה, והוא לא ממש התכוון לשיר, אבל "אילן ואילנית היה מדרגה להגיע לאילנית", אז הוא שר מאחוריה וניגן בגיטרה, כי "ידעתי כמה אקורדים אז ניגנתי כדי לחסוך תזמורת". שלמה צח, כבר בן 70, הוא עדיין המפיק של אילנית, שהייתה האמנית הראשונה שהיה המפיק שלה ומשם צמחה הקריירה שאליה בעצם כיוון מלכתחילה. כשהם יושבים מחויכים זה מול זה במשרדו, נזכרים איך עשו אז מה, כולל להתחתן כדי שהקריירה בנסיקה של אילנית לא תיקטע בגלל גיוס קרב, הוא אומר, "הלוואי שבחיים האישיים היה לנו הקונטקט שהיה לנו על הבמה. הקונטקט הבימתי שלנו היה מושלם". צח של "המפיק", סרטה של מירי פרלמן שיוקרן בערוץ יס דוקו בלוויין ביום ד' (8.8), מתגלה כנטול מסכות, כמי שמרגע הסכמתו להיות מושא הסרט בעצם העניק ליוצרת כניסה חופשית לחייו. הוא לא מייפה את המציאות וגם לא מתנצל, אינו מאשים ואינו מתכחש. הוא ישיר וכן, ומפוכח עד כאב. וחודר ללב. הסרט, שנע בדילוגים בעיקר בין צח, שחי ועובד בתל אביב, לבין בנו היחיד עמית - מנישואיו לזמרת אילנה אביטל - שחי ויוצר מוזיקה כבר ארבע שנים בניו יורק, משרטט קווים לדמותו של צח המפיק, אבל בעצם חושף דיוקן אישי-משפחתי של צח, איש שעשה קריירה מרשימה כמנוע שהתניע והזניק קריירות של אמנים מקומיים רבים ותרגם קסם יצירתי למוחשי, בעיקר בתחום הזמר העברי. הקריירה שלו משמשת בסרט הזה תפאורת רקע מפוארת ועשירה לסיפורו האישי המורכב והמפותל, סיפור שנדרשו הרבה אומץ, כנות ופתיחות מצדו - ומצד בנו - והמון רגישות מצד היוצרת פרלמן כדי לספר אותו היטב, כפי שהוא אכן מסופר, מבלי ליפול למלכודות צהבהבות ו/או דביקות. וכך חושפים האב והבן, ישירות ובעקיפין, בשילוב קטעי ראיונות נפרדים בסרט, את הפערים בציפיות ובכלל שיש לכל אחד מהם לגבי השני, את שק השאיפות והאכזבות שכל אחד סוחב כבר שנים, את תפיסות העולם והמציאות השונות שלהם, את הדרך השונה שבה כל אחד מהם זוכר וחווה את העבר, את שנות הילדות של עמית, שהוריו התגרשו כשהיה צעיר מאוד ומגיל עשר הוא גדל אצל אביו. עמית מספר על אביו שאמר לו כי לדעתו הוא אינו יודע לכתוב להיט ואיך ניסה לשדל אותו לחזור לארץ אחרי שנה בארצות הברית בנימוק שאין שום דבר מיוחד בכתיבה שלו שיעשה אותו מיוחד כדי שיצליח בארצות הברית. "והוא אומר את זה מאהבה", אומר עמית, "אבל יש לנו דרכים שונות מאוד להביע אהבה". צח האב מודה שנתן לילד כל מה שיכול היה לתת מהלב, "אבל יכול להיות שאני מוגבל בלב, מאיפה אני יודע?", ועמית מדבר על הקשיים שיש לו במגע עם אנשים (קל לו לגעת ברחוקים, קשה להביע חיבה פיזית לקרובים), "כי לא היה לי מגע נגיד מאבא שלי. אף פעם הוא לא אמר לי שהוא אוהב אותי כשגדלתי". מהצד השני של האוקינוס שלמה צח אינו בורח: "יש לי הרבה חומות הגנה", הוא מודה. "מי שם חומות? מי שבתוך תוכו מאוד רגיש... אז יש כאלה שברמות שונות אני כן נותן להם לחדור, שעוברים חומה שתיים, יש כאלה שעוברים ארבע, אבל להגיע עד הסוף לא אתן לאף אחד. לא רוצה". וככה זה נמשך, מסתבך ומתגלה, בין הגעגועים העזים של האב לבן לבין מה שיכול בקלות להיתפס כרצון של הבן, גם אחרי כל השנים שחלפו, לזכות בהערכתו ובאישורו של האב. בין לבין צח מדבר גלויות גם על נישואיו לאילנה אביטל, שמסכימה בחיוך לזיכרונותיו ולהגדרותיו: "חיינו תשע שנים וכל יום מישהו עף דרך החלון - כמו זוג יונים"; על המקצוע: "היו לי הרבה הצלחות והרבה כישלונות, זה שואו ביזנס"; על הבריאות והחיים: "יש לי סוכרת כבר 30 שנה, עברתי בשנה שעברה ניתוח מעקפים, יש לי לחץ דם וכולסטרול, אז סיגר אחד ביום יהרוג אותי?"; על בית הוריו והיחסים שם: "אמא שלי הייתה ביום אישה נהדרת, יעילה, ובלילה הייתי שומע אותה בוכה. ספגתי את הכאב שלה... היא באה הנה כנערה ואיבדה את משפחתה באושוויץ, היא ניצלה אבל לא, לבה היה שחור". לקראת סופו של הסרט מגיעה שיחה פנים אל פנים בין האב לבנו. הכול מונח על השולחן, חשוף, והכאב גלוי וברור. "לא הרגשת שאני אוהב אותך?" שואל האב את הבן. "כשגדלתי? לא", משיב הבן, ובהמשך מסביר, "אתה מדבר במונחים של אחריות ואני ברגשות, וזה שני עולמות לא קשורים... אני לא מאשים אותך על איך שגדלת, על מה שאתה. אבל בן אדם בגיל שמונה לא מבין את זה. מה שהוא מבין זה מה שהוא מרגיש". ואל תסגרו כשיתחילו כתוביות הסיום. כי ממש בסוף, אחריהן, מגדיר צח בישירות חדה: "אני, מה שיישאר ממני זה מקום שלישי בשירים. מה זה? בשירים, הראשון שמתפרסם זה הזמר. השני הוא היוצר. והשלישי הוא המפיק".
"המפיק", ערוץ יס דוקו בלוויין, יום ד', 8.8, 22:00. תסריט ובימוי: מירי פרלמן; הפקה: מירי פרלמן, אודי אפרת; צילום: זיו ברקוביץ, שחר רזניק; עורך ראשי: רון גולדמן; עורכת: איל אור; מוזיקה: עמית צח. אורך הסרט: שעה ושלוש דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: סטמפניו

ביקורת ספר: צרות בגן עדן

ביקורת תיאטרון: המאהב

ביקורת ספר: עלילת הנישואים

ספר חדש: חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים

ביקורת תיאטרון: הילכו שניים יחדיו