לקראת שידור: המשרד

"המשרד" היא סדרה קומית-מוקומנטרית (כאילו דוקומנטרית) שיצרו בראשית העשור ריקי ג'רוויס וסטיבן מרצ'נט בעבור ערוץ בי.בי.סי 2. הסדרה, שהביאה בסגנון כאילו דוקומנטרי את עלילות חייהם האפרפרים של עובדי משרד בחברה לייצור נייר, שודרה בבריטניה בשנים 2001-2003 וזכתה להצלחה רבה (ופרסים) בבית וגם מעבר לים. הצלחתה של הסדרה המקורית הולידה שורה של גרסאות-בנות במדינות שונות - ארצות הברית, צרפת, גרמניה, קנדה, צ'ילה, ברזיל - שזכו גם הן להצלחה בארצותיהן (האמריקנית גם בעולם ואף אצלנו, בכבלים). החל מיום ג' (10.8) גם אנחנו על המפה, עם עליית הגרסה הישראלית לסדרה בערוץ יס סטראס קומדי בלוויין (15 פרקים). "המשרד" הישראלי ממוקם אי שם בלב יהוד, במשרדי הסניף המקומי של חברה לציוד משרדי בשם "פייפר אופיס". את המשרד מנהל אבי משולם, ישראלי מהזן הנפוץ באמצע החיים, עם עודף משקל, קרוב לאפס מודעות עצמית ושיפוט מציאות לקוי ביותר. בעיני עצמו הוא בוס גדול, פתוח, שרמנטי, אוהב אדם ואהוב הבריות. במציאות הוא ראש קטן, קומבינטור בלתי נלאה, שקרן וחנפן, חסר טקט ומטרידן. הוא חולש לא רק על מחסן מלא ציוד משרדי, אלא גם על חבורה של עובדים שכל אחד מהם הוא התגלמות מוקצנת - כמקובל בסדרה - של טיפוס ישראלי כלשהו: רואה החשבון הרומני המבוגר, הדתייה ההריונית, פקידת הקבלה הטיפשונת, איש השיווק המתנשא, הערבי המאוד ישראלי, הבוסית הקשוחה והיפה מהמשרד הראשי, הטירונית הבלונדינית וכן הלאה, הגלריה האנושית-ישראלית המצויה. הסדרה, כאמור, היא גרסתה הישראלית של הסדרה הבריטית, ולכן מחויבת לנאמנות לפורמט המקורי, החל באפיון המשרד, במבנהו ובאוכלוסייתו וכלה בסגנון המוקומנטרי. מי שלא מכיר את אחת הגרסאות האחרות או סדרה מסוג דומה ("רוק 30", למשל), יתקשה אולי בהתחלה להסתגל לסגנון הצילום והעריכה של הסדרה, שמתחייב מאופייה המוקומנטרי (שאומר פניות ישירות של הדמויות למצלמה, משל הייתה זו מצלמה דוקומנטרית המתעדת את פועלם בזמן אמת, ותנועת המצלמה קופצנית בהתאם). אבל כדאי לעשות את המאמץ הקטן ולהתרגל, כי זה פשוט מצחיק בכיף.


הסדרה הזו, שעניינה אנשים קטנים עד קטנוניים בחייהם, תככיהם וקורותיהם הממש לא דרמטיים, מצחיקה בדיוק בגלל היכולת ללכת עד הסוף עם מה שהוא לכאורה הכי שגרה אפורה שבעולם. וכשם שבגרסתה האמריקנית ידעו עושיה להתאימה למציאות ולקהל האמריקני, כך עושה רושם מצפייה בשני הפרקים הראשונים של הגרסה הישראלית, שגם כאן השכיל התסריטאי עוזי וייל להתאים את הפורמט הבריטי למציאות ולטיפוסים הישראלים. בדף המידע שצורף לפרקים לצפייה נאמר שוייל ביסס את תסריטי שלושת הפרקים הראשונים, כמתחייב, על התסריטים המקוריים של גרוויס ומרצ'נט. ולמרות זאת השניים הראשונים שראיתי נשמעים ונראים נטועים עמוק בלב הנוירוזות המקומיות שלנו ומצחיקים בהתאם. אחת התכונות הכובשות בסדרה היא הניגוד המוחלט בין הסגנון הכאילו דוקומנטרי לבין הדברים המופרכים וחסרי הגבולות שנאמרים בו, בין סבר הפנים הרציני לגמרי לכאורה לבין ההומור משולח הרסן עד אבסורדי שמובא ברוח זו. כפפות של משי, פוליטיקלי קורקט, עדינות נפש - על שימוש בכל אלה חל איסור חמור בסדרה הזו. גם את הפרות הקדושות השאירו בהודו. השחקנים, כולם, הם ליהוק מוצלח. מרענן במיוחד לראות רוב של פרצופים לא נורא מוכרים, וגם אלה המוכרים לא דומים כאן בכלל לשום טיפוס שהורגלנו לראות אותם עושים בעבר. כך למשל דביר בנדק בדמות הבוס אבי לא קירח ולא חביב - ראשו עטור שיער בתספורת קצוצה שרצתה להיות מוצלחת אבל לא יצא לה, ואבי שלו הוא טיפוס של לוזר שמשוכנע כי הוא אדם גדול. והוא עושה את זה יופי. כך גם איילת רובינסון, שנראתה לאחרונה כרווקה עם נזם באף וחלומות סנדוויצ'ים בראש ב"עד החתונה", מגלמת כאן את לאה, דתייה מזן החוזרת בתשובה ההריונית, שהיא דעתנית חשדנית קפוצת פנים ומחשבה, והיא מצחיקה גם בלי לומר מילה. מספיקים רק המבטים הנוקבים שהיא יורה מתחת לשביס שלה. מעיין בלום כיריב, הסגן הנודניק הכלומניק של אבי, אלדד פריבס כאיש השיווק השפוי (יחסית) היחיד בסביבה, מלי לוי כפקידת הקבלה האהבלה, ג'מיל חורי כערבי הכי ישראלי בסביבה, נועה וולמן כטירונית הזוטרה והפלרטטנית הגדולה, רוברטו פולק כרואה החשבון המבוגר כולל הסנדוויץ' מהבית וכל השאר, עושים כולם עבודה מצוינת. הם אולי לא חזקים במהדקים ובקלסרים, אבל במשרד שלהם כל הזמן קורים דברים. רובם מאוד מצחיקים.
"המשרד", סדרה קומית-מוקומנטרית, ערוץ יס סטארס קומדי בלוויין, ימי ג' החל מ-10.8, 22:30. הסדרה מבוססת על הסדרה הבריטית המקורית באותו שם של ה-בי.בי.סי., שיצרו ריקי גרוויס וסטיבן מרצ'נט. תסריט: עוזי וייל; בימוי: איתן צור; עריכה: בועז לאון, יעל חרסונסקי; הפקה: יולי אוגוסט הפקות. משתתפים: דביר בנדק, מעיין בלום, אלדד פריבס, איילת רובינסון, נועה וולמן, מלי לוי, ג'מיל חורי, הלנה ירלובה, רוברטו פולק ואחרים עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: העזרה

ביקורת תיאטרון: מעגל הגיר הקווקזי

ביקורת ספר: חוקי מוסקבה

ביקורת קולנוע: סולט

ביקורת תיאטרון: ולנטינו