לקראת שידור: הנשיקה של פוטין

סרטה התיעודי של הבמאית הדנית ליזה בירק פדרסון "הנשיקה של פוטין", שיוקרן ביום א' (15.7) בערוץ יס דוקו בלוויין, מתחיל ומסתיים בתיעוד אילם ואלים בשחור לבן של מצלמת אבטחה כלשהי, שבה נראית חבורה של אנשים מכה ללא רחם במישהו. לבסוף מועמס האיש על אלונקת אמבולנס. זה מצולם ממרחק, לא ברור, כמעט לא אישי - ונוראי. עד לסופו של הסרט יתחוור שהאיש המוכה בקטע בשחור-לבן הוא אחד משני גיבורי הסרט, העיתונאי הרוסי אולג קשין. הגיבורה השנייה, ואולי יש לומר בעצם הראשונה, של הסרט היא מאשה (מריה) דרוקובה, צעירה (ילידת 1989) נלהבת ומצליחה, נציגת הדור הראשון שנולד ברוסיה הפוסט-סובייטית. הסרט מתעד את קורותיהם של השניים, שחייהם נעו ונעים בקווים מקבילים אך מעת לעת משיקים. קשין, עיתונאי מנוסה, ליברלי ועצמאי, סיקר וביקר לא אחת את הפוליטיקה הרוסית, ובכלל זה את תנועת הנוער נאשי. זו הוקמה לאחר שפוטין החליט להשתלט על התהליכים המדיניים ברוסיה הדמוקרטית, כגוף שיטפח נוער נאמן לשלטון, שיפגין את נאמנותו ברבים (עצרות והפגנות) בכל עת ולפי הצורך. דרוקובה, ילידת טמבוב שגדלה במשפחה שנהנתה מאפשרויות ומרווחה חדשות בעידן הדמוקרטי החדש של רוסיה בהנהגת פוטין, הצטרפה לנאשי בגיל 16 וגדלה עם ובתוך התנועה. היא זכתה לעיטור מידי פוטין ונודעה לרגע של תהילה כנערה שנשקה לפוטין. בת 18 הגיעה לבדה למוסקבה והייתה בת טיפוחיו של וסילי יקמנקו, מייסדה האגדי של נאשי, ובתוך זמן קצר נהפכה לדוברת התנועה. בגיל 20 כבר הגשימה חלומות של צעירים רבים בני דורה: היא התברגה גבוה בצמרת התנועה, קנתה דירה ומכונית, ואף קיבלה תוכנית טלוויזיה משלה וכך נהפכה לעיתונאית, מהסוג המקורב לשלטון. דרוקובה מספרת בסרט על יחסיה עם יקמנקו, על תרומתו להתקדמותה ולעיצוב האישיות הפומבית-מקצועית שלה. קשין סוקר ומסביר את מקומה של נאשי בפוליטיקה הרוסית ובמשטר החדש. הוא מסביר איך התנועה מושכת אליה צעירים - מביאה לעצרות במוסקבה בני נוער מהפריפריה - איך היא משמשת מכשיר בידי השלטון להעצים ולהוכיח את כוחו ויותר מכך, איך פלגים לוחמניים בה ? בנבדל מהסיעה הממוסדת שדרוקובה משתייכת אליה - נהפכו עם הזמן לתנועה מעין סטליניסטית, אלימה, בריונית ומטילת מורא, שבמסווה של מאבק למען רוסיה עצמאית נאבקים בעצם באופוזיציה. גם בדרכים אלימות, לא דמוקרטיות ולא ממש חוקיות. בסרט מתראיינים גם אנטון סמירנוב שהוא קומיסר ראשי בנאשי ואיליה ישין, מנהיג אופוזיציה, שכל אחד מהם רואה ומראה את המתרחש ברוסיה בכלל, וסביב נאשי ופעילותה בפרט, באור שונה לגמרי. מצד אחד, מי שרואה עצמו מגן רוסיה ופטריוט גמור, מצד שני מי שרואה בדאגה פשיזם במסווה של פטריוטיות. דרוקובה מסבירה את כל מה שטוב בנאשי ובהנהגתה. קשין מצביע על כל מה שמדאיג בה ובהם, ובעיקר - בדרכי התנהלותם. ב-2008 מוקמת רשות ממשלתית חדשה: סוכנות פדרלית לענייני נוער. וסילי יקמנקו ממונה למנהלה ובעצם, באופן בלתי רשמי, לסוג של שר בממשלה. הוא מצדו ממנה את דרוקובה לקומיסר פדרלי בנאשי. אבל דווקא שם, בצמרת, מתחילה דרוקובה - שהתנועה הייתה הכול בשבילה - לראות את הפגמים, את הכפייה הרעיונית, את ההתנהלות הבעייתית. הסרט עוקב אחריה כשהיא מבינה שכמי שדוגלת בהידברות ובתקשורת היא חורגת מהתבנית המקובלת בצמרת נאשי ובכלל בתנועה כשהיא מתקרבת באיטיות לידידיה העיתונאים, שרבים מהם ליברליים וביקורתיים כלפי הממסד ותנועת הנוער שלו. "ראיתי הרבה דברים באור ורוד, אבל כשנכנסו לחיי אנשים חדשים עם דעות שונות התחלתי להתפכח", היא מעידה. כשהיא משתתפת - בהזמנת עיתונאי ליברלי - במסיבת יום הולדת של פעיל אופוזיציה שבה נשרף (אחרי לכתה!) ספר של אידיאולוג המשטר, מלשינים עליה מיד לראשי התנועה. היא נחקרת ובסופו של דבר מוגשת בשמה תלונה על המעשה. יקמנקו מציב לה אולטימטום: את איתנו או איתם. הוא אינו מוכן לקבל הפרדה בין חיים מקצועיים לאישיים, בין אמונה ברעיון לבין התנגדות לדרך. דרוקובה מחליטה, לראשונה, להימנע מליחצ"ן את אירועי יום אחדות העם של נאשי. היא צופה בצער בפעילי התנועה נושאים שלטים ובהם שמות וצילומים של אנשי אופוזיציה שמושלכים ארצה ונרמסים. "עצם הביטוי 'אויבי העם' שהם משתמשים בו מחזיר לרשימות החיסול של סטאלין... הייתי מתביישת להיות הדוברת של המצעד". אבל כשחברה שמשתתפת בפרויקט לוח שנה נגד פוטין מספרת לה שהיא פוחדת, דרוקובה מרגיעה אותה. תראי, היא אומרת לה, גם לאולג קשין שביקר אותם לא קרה כלום. אלא שהיא טועה. זה קורה: קשין מותקף באכזריות בידי בריונים עלומים ומאושפז במצב קריטי אך יציב. עמיתיו יוצאים לרחובות להפגנות יחיד בדרישה לחקור את המקרה ולהעמיד לדין את האחראים לו. גם דרוקובה מפגינה, וזו תחילת הסוף של דרכה בנאשי. בסוף הסרט פוקח העיניים הזה, שבו אי אפשר שלא להתפעל מהאינטליגנציה, מהאומץ ומהדרך שעשתה דרוקובה הצעירה ומהנחישות, מהכוח ומהאומץ של קשין, הם נפגשים לשיחה. בין היתר הוא שואל אותה אם ההיכרות ביניהם השפיעה על החלטתה לעזוב את נאשי. "ברור שהיא השפיעה, יחד עם גורמים אחרים", אומרת דרוקובה ומוסיפה, "אתה הראית לי בצורה חדה שזה מבוי סתום". והוא מסכם, "וסילי (יקמנקו) הוא אדם רע. לרוסיה אין עתיד".
"הנשיקה של פוטין", יס דוקו בלוויין, יום א', 15.7, 22:00. קופרודוקציה דנית-רוסית. בימוי: ליזה בירק פדרסון; צילום: לארס סקרה; הפקה: האלה פבר. אורך הסרט: שעה עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: פרימה דונה

ספר חדש: קונפוציוס מהלב

ביקורת ספר: מסלול מכשולים

ביקורת תיאטרון: שרי המלחמה

ספר חדש: אני לא זוכרת כלום

תיאטרון: פרויקט הריצ'רדים בקאמרי