לקראת שידור: הפסיפיק

רשימת הקרדיטים הארוכה (ואלה המרכזיים בלבד) שמופיעה בתחתית סקירה זו מרמזת על ממדי הענק של המיני סדרה מבית HBO שעולה הערב (11.7) בלוויין: אמנם מיני סדרה, אבל בעלת עשרה פרקים; ולא סתם, אלא מיני סדרה שזכתה להיות היקרה ביותר בתולדות הטלוויזיה - 150 מיליון דולר היה תקציבה, והיא הפקת יוקרה שעליה חתומים סטיבן שפילברג וטום הנקס. זאת ועוד: בשבוע שעבר רשמה "הפסיפיק" לזכותה לא פחות מ-24 מועמדויות לפרס האמי, מספר המועמדויות הרב ביותר שרשמה סדרה או מיני סדרה כלשהי השנה. שפילברג והנקס, צמד קולנועי שכבר מזמן זכה לסוג של מעמד-על בתרבות האמריקנית הרבה מעבר לעשייה ולתרומה הקולנועית שלהם, ממשיכים בסדרה החדשה, "הפסיפיק", את עיסוקם הקולנועי-טלוויזיוני (ואם תרצו גם תיעודי-בידורי) במלחמת העולם השנייה בקונטקסט המורשת ההיסטורית האמריקנית. מה שהחל עם הסרט "להציל את טוראי ריאן", נמשך בטלוויזיה עם הסדרה "אחים לנשק" שעקבה אחרי קורות יחידת חי"ר אמריקנית אחת באירופה בעת המלחמה, ומגיע ב"הפסיפיק" לזירת הקרבות שבאוקיינוס השקט, שם הגיבורים הם נחתים אמריקנים. הסדרה, שעלתה לשידור בארצות הברית במארס האחרון, עוקבת אחר קורותיהם של שלושה נחתים: רוברט לאקי, יוג'ין סלדג' וג'ון בזילון. באמצעותם משרטטת הסדרה את סיפורם של הנחתים האמריקנים שנלחמו בזירת האוקיינוס השקט נגד היפנים, בין היתר בקרבות נודעים ועקובים מדם כמו הקרבות בגוודלקנאל או בקייפ גלוסטר. התסריט מבוסס במידה רבה על ספרי זיכרונות מהמלחמה שכתבו שניים מבין שלושת הנחתים שבני דמויותיהם הם גיבורי הסדרה, רוברט לאקי ויוג'ין סלדג', כמו גם על ספר שכתב צ'אק טאטום שלחם לצד בזילון, על חומרי תיעוד ועל ראיונות שערכו היוצרים. התוצאה היא סיפור רחב יריעה המתפרס על פני שנים ואתרים, הפקה שאפתנית מאוד ומושקעת מאוד שניכר בה כי איש לא חסך באמצעים ובאנשים, החל בעיצוב הקרבות וצילומם בסגנון ריאליסטי וכלה בשימוש באינספור ניצבים. מעבר לסיפוריהם של שלושת הנחתים גיבורי הסדרה, ומהם של כלל הלוחמים במקומות שרבים מהם כלל לא ידעו על קיומם קודם לכן, ניכר הרצון לספר סיפור של פרק חשוב בהיסטוריה האמריקנית.


בתום צפייה בארבעה מפרקי הסדרה עלי להודות שהרגשתי כי כל החשיבות הזו קצת מעיקה עלי. החל במוזיקת הגיבורים הפטריוטית שמשתפכת כבר מכתוביות הפתיחה, וכלה ברשימת הקרדיטים הארוכה כאורך הגלות המופיעה בכל פרק. אבל המכשלה העיקרית מבחינתי היא שבתום ארבעה פרקים, למרות העיצוב המהוקצע, הצילום הריאליסטי, התלבושות והאיפור, האתרים שאכן נראים כג'ונגלים שכוחי אל שורצי חיות ומזיקים (חולדות מזנקות ואף נחשים), שלל המבטאים של השחקנים וסצנות הקרב המדממות ומחרישות האוזניים, לא ממש התחברתי לגיבורים, לא ממש חשתי מעורבות מספקת בגורלם כדי לרצות לראות את כל הסדרה עד תום, ומיד. ארבעה פרקים (מתוך עשרה) אמורים בהחלט להיות די והותר כדי לגרום לצופה ממוצע להיקשר לסדרה. או שלא. מבחינתי, בשלב הזה לא היה לי מספיק אכפת מהגיבורים, ולעומת זאת הרגשתי כבר רוויה של סצנות קרב. ההפך ממה שקרה לי אחרי דקות ספורות ביותר של צפייה בסרט לא פחות מלחמתי וריאליסטי, "מטען הכאב" המעולה של קתרין ביגלו, שאף זכה בפרס האוסקר השנה. גם שם עוקב הסרט אחרי שלושה לוחמים ביחידה אמריקנית אחת (מפרקי מטענים), בזירה אחת (עיראק) וגם שם מוקדשות דקות מסך רבות מאוד לסצנות הפעילות הצבאית המבצעית מסמרת השיער. אלא ששם, עם אפס התפלספויות, ללא כל שיפוטיות או נקיטת עמדה, הסיפור האנושי ברור וכובש ומעורר אמפתיה וסימפתיה לכל אחד משלושת הגיבורים השונים מאוד זה מזה. ב"הפסיפיק", לעומת זאת, לפחות בארבעת הפרקים הראשונים לא קרה לי דבר דומה. בשלב כלשהו החלו סצנות הקרב לאבד ממקדם האימה שלהן, ולעומת זאת אל הגיבורים התקשיתי להיקשר ממש. אם ב"מטען הכאב" יכולתי כמעט לחוש את זיעת הפחד והמחנק הצורב ביותר ממובן אחד, כאן זכרתי בכל רגע ורגע שמדובר בסדרת טלוויזיה - מקצוענית מאוד, מוקפדת מאוד ומרשימה מאוד, אבל לא חוויה מעבר לזה. יש להניח שהנקס, שפילברג וכל שאר התסריטאים, המפיקים, הבימאים והיוצרים, ניגשו לפרויקט הזה נישאים על שובל המוניטין והניסיון הקודמים שלהם בז'אנר ומלאי כוונות טובות. אולי אחת הראיות לכך היא תקציב הענק והבומבסטיות של ההפקה. אבל בעיני סיפורי מלחמה הם תמיד לפני ואחרי הכול סיפורים של אנשים, של יחידים. אלה סיפורים אנושיים הרבה לפני שהם סיפורים של כוחות וזירות, אסטרטגיות וטקטיקות, מערכי קרבות וכלי נשק. לפני ואחרי כל סיפורי הגבורה, הגיבורים האמיתיים הם בני אדם, ואלה קצת הלכו לי לאיבוד בהפקת הענק המלוטשת הזו.
"הפסיפיק", מיני-סדרה ב-10 פרקים, יס ווי.או.די. בלוויין החל מ-11.7, ערוצי יס-4 ויס-HD 2 בלוויין החל מ-18.7 מדי יום ב-22:00. הפקה של HBO בשיתוף עם סבן נטוורק, דרימוורקס ופלייטון; מפיקים: סטיבן שפילברג, טום הנקס, וגרי גוצמן; תסריט: ברוס מקנה, רוברט שנקאן, גראהם יוסט, ג'ורג' פליקנוס, לארי אנדריס, מישל אשפורד; מבוסס ברובו על ספרי זיכרונות שפרסמו יוג'ין סלדג' ורוברט לאקי וכן על זיכרונות שפרסמו נחתים נוספים וראיונות רבים שערכו היוצרים; בימאים: טים ואן פטן, דיוויד נאטר, ג'רמי פודסווה, גרהאם יוסט, קרל פרנקן וטוני טו; מוזיקה: האנס זימר, ג'ף זאנלי ובלייק נילי. משתתפים: ג'יימס באדג' דייל, ג'ון סדה, ג'וזף מזלו ואחרים עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: ארוחת הערב

ביקורת קולנוע: פעם הייתי

ביקורת ספר: חיים

ביקורת ספר: המתיקות שאחרי

ביקורת קולנוע: הרקדן האחרון של מאו