לקראת שידור: הרוחות של לילי דייל

לילי דייל הוא שמה של עיירה קטנה, שלווה ויפהפייה (הצילומים מעידים), מאה ק"מ דרומית לעיר באפלו שבצפון מדינת ניו יורק. לילי דייל הוקמה בשנת 1879, ומראשיתה הייתה מרכז של מתקשרים עם יושבי העולם שמעבר, עורכי סיאנסים, מדיומים ומאמיני דת הספיריטואליזם באופן כללי. כיום נחשבת העיירה הקטנה למרכז הרוחני הגדול מסוגו בעולם. יש בה 40 מדיומים רשומים (כן, יש דבר כזה, ופירושו שעמדו בדרישות הוועד המנהל של המקום, הנחשבות מחמירות), טקסים קבועים לתקשורת רוחנית, פתוחים לקהל, הנערכים כבר 130 שנה וכ-25 אלף מבקרים הבאים למקום מדי שנה להתבשם ברוחניותו, להשתתף בטקסים ולזכות בקריאות ספיריטואליסטיות ובתקשור עם יקיריהם המתים בידי המדיומים המכהנים. ואולי המונח "תקשור עם המתים" אינו הולם ממש את מידות לילי דייל, שבה בעצם גורסים שאין מתים, יש פשוט חיים בעולם אחר. "אנשים מחפשים ואנחנו מספקים", מגדירה אחת המדיומיות את השירות הרוחני שנותנים האנשים, ובעיקר הנשים (כן, זה הרוב לפי הסרט, הן מהצד של המדיומים והן מצד הקהל המגיע) בלילי דייל. "צורה שונה של ריפוי", מכנה זאת אחר. ואם לנקוט בשפה קצת פחות רוחנית - זהו סוג אחר ונוסף של טיפול ושדרוג נפשי. יש מי שהולך לפסיכולוג או לפסיכיאטר כדי להתמודד עם שכול ואובדן, יש מי שנעזר בעובד סוציאלי, קואוצ'ר או יועץ ארגוני, יש מי שמצטרף לסדנאות כאלה ואחרות או לקבוצות תמיכה ויש מי שנוסע לשמוע מיקיריו האבודים בלילי דייל. ספיריטואליזם, מסביר אחד מאנשי המקום, היא דת של חוויה, לא של אמונה. המדיומים, לפחות אלה שמופיעים בסרט, הם אנשים נעימי פנים וסבר, רובם מהסוג המחבק-עוטף, מיעוטם יותר בסגנון הפרפורמרים, וכולם מעניקים לפונים אליהם מינונים גבוהים של נחמה. הם עצמם אוהבים את העיירה השלווה והבטוחה שלהם, שאכן עושה רושם של גן עדן כפרי רוגע ומרהיב. נוסף למפגשים הפרטניים מולם, באי המקום מוזמנים להשתתף בטקסים הקבוצתיים, בין אם מדובר בסוג של הרצאה או שיחת עידוד לצד גדם הספיריטואליזם, בסדנת תיפוף או בטקס היטהרות לילי במקווה מים. במרכז הסרט שלושה אנשים ששכלו אהובים ובאו לחפש מענה למצוקתם בלילי דייל ובמתווכי הרוחות שלה. שוטר זה 18 שנה שבנו נהרג באוטובוס כשהגן על בת כיתתו בקרב יריות בין חברי כנופיות ורוצה לבקש את סליחת הבן על שלא היה שם להגן עליו. אישה צעירה מאיווה שאהובה נמצא מת בשדה, מסיבה לא לגמרי ברורה, בלילה שבו אמורים היו להכריז על ארוסיהם, ואם מקליפורניה ששכלה את בנה כשהיה בן 21, בתום שלוש שנים של מאבק בסרטן. אנחנו רואים כל אחד מהם מול יותר ממדיום אחד. אנחנו רואים אותם משוטטים, תוהים, מבקשים להשתכנע, נרתעים, נכבשים. השוטר נכבש בחוויה שהוא מתמסר לה. הרבה דמעות הוא מזיל, משתתף בטקסים ובתום הטיהור הלילי במים הוא מכריז: "זו פעם ראשונה שהייתי לבדי עם הרוח שלי, עם המצפון שלי". הצעירה שאיבדה את אהובה יוצאת מאוכזבת ממדיום ראשון אך מאושרת ומועשרת מהשנייה. הגיע הזמן בשבילי להמשיך הלאה, להרפות ממנו, היא מסכמת. ורק השלישית, האם הנוצרייה המאמינה, שבנה מת מסרטן, יוצאת מאוכזבת מכולם ומסקנתה היא שיש לחפש את אלוהים ולא את רוחות המתים. נקודת המוצא לצפייה בסרט הזה מכתיבה במידה רבה גם את התגובה אליו. ציניקנים מוחלטים יגחכו בכל פה מול המדיומיות החביבות שמדברות על כך שהן שמחות להביא מסרים מרפאים מהרוחות או מול המדיום המצהיר כי בגיל 11 עבר לעולם המתים וחזר ממנו שלוש פעמים בשבוע אחד, וכן הלאה מדיומים ורוחניקיות. מאמינים בחיים שמעבר ודאי ישתאו מול המנטרות של המדיומים בנוסח "אם תאמין - תקבל" והצהרותיהם כי לכבוד הוא להם לשמש את הרוחות וכי התקשורת הזו היא ההוכחה לכך שהחיים נמשכים, גם אם בעולם אחר. והרוב, שאיננו קיצוני לכאן או לכאן, יוכל לצפות בעיירה שהיא באמת תופעה חריגה, גם אם לא במובן שתושביה מתכוונים לה. אני אישית נזכרתי במהלך הצפייה בהרצאותיו של פרופ' הנס קרייטלר המנוח במסגרת הקורס בפאראפסיכולוגיה, שבהן דיבר על כך שאמנם עדיין אין בידינו הכלים המדעיים להוכיח את קיומן - או אי קיומן - של תופעות על טבעיות שונות, אבל זה לא אומר שהן אינן מתרחשות או שהן אכן כן מתרחשות (ולא מדובר רק באחיזת עיניים ומניפולציות). לילי דייל, בכל מקרה, נראית כעיירה השווה ביקור (אם אתם בסביבה), ולו בזכות הנוף המקסים.
"הרוחות של לילי דייל", ערוץ יס דוקו בלוויין, יום ד' 15.12, 22:00. הפקה של HBO דוקו, מפיק: בי.ג'יי. לוין. בימוי: סטיבן קנטור. אורך הסרט: 90 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: מכולת

ביקורת תיאטרון: מוריס שימל

ביקורת ספר: היום שלפני האושר

ביקורת תיאטרון: איחש פישר

מועדון הספר הטוב: ראיון עם אלי עמיר