לקראת שידור: התינוק שלי דוגמן על

זה ש"בוק" מהזן הדוגמני נהפך לחלק נחשק מ"חבילת צילומי בת מצווה" זו תופעה מוכרת (ומצערת) זה מכבר. גם משיכתן הכללית של ילדות רכות אפילו יותר לדוגמנות, ולעתים - ובמידה לא פחות נמרצת (אך הרבה יותר מרתיעה) גם זו של הוריהן - מוכרת (ולא ממש חביבה). אבל נדמה לי שלגבי תינוקות עדיין שריר וקיים הקונצנזוס שהם - בנות ובנים - אדישים לחלוטין לתחום. מצלמה מעניינת אותם בערך כמו כל אובייקט אחר מנצנץ / צעצוע / משהו שאפשר להכניס לפה. ההורים שלהם - זה כבר עניין אחר. "התינוק שלי דוגמן על", שישודר ביום א' (2.1) בערוץ 8 בכבלים, מנסה לפצח קצת את התופעה באמצעות מספר מקרים ספציפיים של תינוקות והורים המנסים לפרוץ לעולם ולתעשייה הזו בבריטניה. תעשייה אשר כוללת מודעות, פרסומות טלוויזיה, קטלוגים של רשתות וחנויות לתינוקות, צילומי אופנה ומגזינים להורים ולמשפחה. תעשייה המגלגלת יותר משלושה מיליארד ליש"ט בשנה. הפעוטות הדוגמנים המצטלמים, כך מתברר, משתכרים לפחות 60 ליש"ט לשעת עבודה, כשהמינימום הנספר הוא משעתיים ומעלה (הזכיר לי סולם תעריפי חניונים, אבל זו רק אני). והם זקוקים, כמובן, גם לסוכן רציני, שגם לו יש תעריף מינימום שנתי. כוכבי הסרט הם פרנקי שהוא בן שמונה חודשים ויש לו צמד אמהות שיש להן טריק מעולה לגרום לו לחייך (מעבר לציוצים המתיילדים הסטנדרטיים): התעטשויות-כאילו, מין אפצ'י ייחודי שגורם לפעוט העגלגל לחייך חיוך רחב נטול שיניים; האדלי-ג'ק שהוא בן חמישה חודשים בלבד ויש לו אב, ארבעה אחים ואחיות גדולים ממנו אך צעירים ואם העונה לשם אסתר, אשר מודה בפה מלא (חיוכים קצת היסטריים) שהיא בעצם מגשימה דרכו חלום ילדות שלה; ושלישיית הבנות הזהה לילי, סקרלט ואיבי שהן בנות תשעה חודשים ויש להן שני אחים גדולים מהן וצמד הורים (האב מובטל), שמודים שהם עושים את זה בגלל שלמיטב ידיעתם נולדות בבריטניה בכל שנה רק שלוש שלישיות זהות ועל כן יש להם ייחוד והם - כן - זקוקים לכסף. הכסף, מתברר, גם כשהוא מוזכר כבדרך אגב מצד ההורים, הוא גורם חשוב בענף, כמו בכל תחום דוגמנות. לראייה מוצגת פעוטה (מקסימה באמת) שעבדה יום בכל שבוע במשך חצי שנה והשתכרה 6,000 ליש"ט. לא רע לגבי מישהי שלא מסוגלת עדיין אפילו לומר את זה בעצמה. הסוכנים המרואיינים, עורכי המגזינים, המעצבים, הצלמים, כל אנשי המקצוע שבים ומדגישים כי עם כל החיבה לפעוטות הרכים, מדובר בתעשייה, בעסק שצריך בשורה התחתונה להכניס כסף, בסוג של מדע אפילו, בתחום מקצועי לחלוטין. כפועל יוצא מכך על ההורים להיות מסוגלים להתמודד עם דחייה, עם הצורך להתייצב לאודישנים, עם שיפורי פוטושופ לתינוקות המושלמים שלהם; עליהם להתאים ציפיות למציאות, לדעת שאין ביטחונות וצריך בכל פעם מחדש "למכור" את הדוגמן הפעוט. וגם לזכור שבסופו של יום מדובר בתינוק. שלהם.


שתי האמהות של פרנקי, שמרבות לצחקק כמו שתי בנות שזכו לשחק בצעצוע מוצלח במיוחד, אומרות שישמחו אם ייצא מזה "כסף ומזכרת נחמדה" לתינוק. הן לוקחות אותו לאודישן לצילום שער (עם דוגמנית אם) למגזין "אם ותינוק". כמות הצהלות, העוויתות, הפרצופים, הצחקוקים, הקריאות וכמובן התעטשויות-הכאילו שהן עושות מאחורי ולצדי הצלם כדי לגרום לפרנקי שלהן לחייך באושר היא באמת מרשימה. לפרקים נדמה היה לי שהן נהנות מכל זה הרבה יותר מכל אחד אחר במקום, לבטח הצלם (שמגיע לו פרס על איפוק ואורך רוח). הוריהן של שלישיית הבנות לילי, איבי וסקרלט עשו את הרושם הכי לחוץ. הן בגלל ששלושה תינוקות - כפי שיעיד כל הורה - זה לא פי שלושה בלגן אלא בחזקת שלוש (אחת מהתינוקות באמת חולה ברגע האחרון, והצילום נדחה) והן בגלל שהם באמת מקרינים רגשות קצת מעורבים ואין בהם מההתלהבות הרומנטית שמפגינים הורים אחרים. השלישייה, אגב, שמצטלמת מקסים בסופו של דבר לקטלוג, מוכיחה בעת הצילומים שגם בהקשר זה העבודה עם שלושה תינוקות היא לא סתם פי שלושה מאמץ ואתגר וקושי, אלא בחזקת שלוש. אבל התוצאה בהתאם. מפחידה מכולם בעיני הייתה אסתר, אמו של האדלי-ג'ק, שבקושי היה מסוגל לזקוף ראש בשכיבה על הבטן בצילום הניסיון הראשון שלו. כולה מצהלות, חיוכים ושאפתנות בלתי מוסתרת לגבי התינוק שלה, היא התגלמות האמא הדוחפת בלי מעצורים. העובדה שהיא חוזרת ומדגישה שכל זה הוא הגשמת חלום שלה רק מגבירה את חוסר הנוחות שמתעורר למראה עיניה המזדגגות בחדווה מול התינוק שהיא מלטפת בלי הרף את ראשו הלא מודע לדבר. אסתר לוקחת את האדלי-ג'ק לאודישן - שהוא עובר בהצלחה - ולצילומי שער למגזין "הורות מעשית" (שם מצטלמים שלושה תינוקות שתמונת אחד מהם תיבחר). כשהמגזין יוצא לאור, המצלמה מלווה אותה (כשהדוגמן הפעוט איתה) לחנות, שם היא פוגשת לראשונה בדיוקן תינוקה על שער המגזין. "לא חשבתי שאקבל כזה קלוז אפ", היא גועשת באושר צוהל. לא פחות משזו הצצה לעבודה עם תינוקות מול מצלמה, זו הצצה להתנהלות הוריהם לצדם, איתם, בסטודיו הצילום ובבית. מדובר אמנם בשלושה סיפורים אישיים שמהם אי אפשר להסיק מסקנות כלליות גורפות, אבל אפשר בהחלט להתחיל להבין, או לפחות לראות, משהו. אותי אישית כל זה די הרתיע, אבל למען הגילוי הנאות אומר שכילדה קטנה (לא תינוקת) וביישנית, שנודבה לא אחת לדגמן בצילומי פרסומת (ככה זה היה עם אמא שעבדה במשרד פרסום), בימי טרום חדוות הבוק ואלילות הטופ-מודל, לא נהניתי מזה בשום צורה ואופן (וגם לא ראיתי מזה שקל, למרות שאז הוא היה לירה).
"התינוק שלי דוגמן על", ערוץ 8 בכבלים, יום א', 2.1, 22:00. הפקה של ה-BBC, סרטה של ז'קלין פארי. צילום: ג'ים פיינס; עריכה: רופרט האוזמן; קריינות: קלייר באקפילד. אורך הסרט: 49 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: סונטת קרויצר

ביקורת קולנוע: התפרצות X

ביקורת ספר: תור הברזל

ביקורת תיאטרון: כוכב יאיר

ביקורת קולנוע: המפקח בלאמי