לקראת שידור: יומני סבים וסבתות

העובדות ברורות: תוחלת החיים שהתארכה ואיתה גם העלייה באיכותם, ודאי בעולם המערבי, שינתה לחלוטין את הרגלי החיים ודפוסי החיים. יש מי שפורשים היום לגמלאות, לפחות מעבודה אחת, בגיל צעיר מאוד (ע"ע אקזיטים למיניהם) ויש מי שממשיכים לעבוד גם אחרי גיל הפרישה הרשמי, בין אם מכורח ובין אם מרצון. לא במקרה השתנתה תפיסת הגיל ששינתה גם הגדרות והיום "60 זה ה-50 החדש", וכנ"ל שאר העשורים. "יומני סבים וסבתות", מיני סדרה תיעודית בריטית (שלושה חלקים) מבית ה-BBC שתוקרן בימים ב'-ד' (20-22.6) בערוץ 8 בכבלים בוחנת שלושה סיפורים פרטיים של סבים וסבתות המתנהלים באופן שונה מול נכדיהם, ואגב כך מאפשרת הצצה והרבה חומר למחשבה על יחסים בין-דוריים במשפחה שכה השתנו בחצי המאה האחרונה. הסיפורים אמנם נטועים בהוויה הבריטית אבל אפשר ללמוד מהם, או לפחות לשרטט קווים מקבילים לנעשה אצלנו. אמנם כבר מזמן איננו חלק מהאימפריה הבריטית, אבל גם אנחנו חלק מהעולם ומהתרבות המערבית, ולא מעט דילמות המועלות בפרקי הסדרה מזכירות בווריאציות ובשינויים קלים מצבים ודילמות מאותו הסוג (גם אם מסיבות אחרות) בחברה שלנו. הפרק הראשון מביא את סיפורו של סבא "קול", איאן באטן, מעצב אופנה עצמאי, בן 66 בעת צילום הסדרה. הוא אב לארבעה ילדים בוגרים וסב לשבעה נכדים. באטן היה מילדי הפרחים של שנות השישים, היה ונותר מין ילד מגודל, שמח וטוב לב. הוא עובד לפרנסתו וחי בדירה קטנטונת עם בת זוג שגילה פחות ממחצית גילו. את ילדיו ונכדיו מעולם לא אירח בה. הוא פוגש אותם בבתיהם, בסטודיו שלו או בחוץ, ובעיני השביעייה מגוונת הגילים הוא פשוט סבא מדליק. באטן, שמרגיש חלק מדור שחולל מהפכה תרבותית, נישא לסילביה, אם ילדיו שלמדה איתו אופנה, בגיל 19 (היא הייתה בהריון) ובסוף שנות השישים כבר היו הורים לשלושה ילדים. באטן וילדיו מעידים שגידל אותם באווירת התקופה בחופש גדול, גדול בהרבה מזה שבו הם מגדלים את ילדיהם. "היינו משפחה מטורללת", נזכרת בחיוך אחת מבנותיו. באטן מצדו מודה שילדיו הם "הורים יותר נוקשים, אבל הם צריכים להיות, כי הזמנים השתנו". הסרט מלווה אותו לחופשה ראשונה לבדו עם כל הנכדים. זה נראה ונשמע כמו סוג של מחנה קיץ עליז ומלא כיף, שלא בטוח מי בו הוא המבוגר האחראי ומי הליצן הכי ילדותי.


הפרק השני מביא את סיפורה של משפחת ליטל: סבתא ואל, סבא רון ושני נכדיהם, מיטש ומולי. ואל ורון, בני 69, מגדלים את הנכדים מאז שנת 2000, השנה שבה נרצחה בתם תמי, לעיני ילדיה, בידי בן זוגה בנפרד. הוא פרץ בשעת לילה לביתה של תמי וחנק אותה למוות לפני שהמשטרה הגיעה, אחרי שבין השניים התעורר ויכוח מוקדם יותר באותו יום. בבית היה לחצן מצוקה שתמי לימדה את מולי, אז בת 7, להפעיל, וכשהאב פרץ לבית הילדה אכן הזעיקה את המשטרה באמצעותו, אך השוטרים הגיעו מאוחר מדי. האב, שאובחן כסכיזופרן פרנואידי, הועמד למשפט ובשל האבחנה אושפז במוסד סגור, שממנו שוחרר זמן מה לפני צילומי הסרט בתנאים מגבילים. אחת הדילמות שעמה נאלצים סבא וסבתא ליטל להתמודד היא השאלה אם, איך ומתי לאפשר לנכדים קשר עם אביהם, שרצח את אמם. אבל זו רק שאלה אחת שמרחפת בחלל הבית, שבו מולי בת ה-15 היא מתבגרת מרדנית שאינה מסתדרת בעיקר עם סבתה. עם כל אהבתם הגדולה לנכדיהם ומסירותם הרבה, בני הזוג מתמודדים יום יום עם קשיי הורות וגידול ילדים, שהפער ביניהם הוא של יותר מחמישים שנה. הוסיפו על כך את מטעני הרצח, נושא שהוא כמעט טאבו מוחלט בין הסבים והנכדים, ותקבלו משא כבד. "זו לא אשמתה של מולי שאין לה אם", מהרהרת בקול סבתא ואל ליטל, "אבל זו גם לא אשמתי". הפרק השלישי מתרכז בסיפורה של אבריל פניגלי, בת 78, ששלוש שנים קודם לצילומי הסדרה עברה לגור יחד עם בתה בת ה-35, בעלה ושני בניהם בביתם החדש בכפר הרטלנד שבדבון. הסטטיסטיקות הבריטיות, שפן רלוונטי מהן מובא בפתח כל פרק, אומרות כי מתוך כ-14 מיליון סבים וסבתות בבריטניה היום, כשמונה מיליון מעורבים כך או אחרת בגידול נכדיהם. סיפורה של אבריל האלמנה הוא כזה. בעבר, גרה בבית משלה בכפר אחר בדבון, סמוך לבית הקודם של בתה ומשפחתה. כשהבת ובעלה מצאו את ביתם הנוכחי, אך לא יכלו להרשות לעצמם לרכוש אותו בעצמם, החליטה אבריל למכור את ביתה, לסייע להם כספית ולעבור לגור איתם. אלא שבכך לא תמה תרומתה של סבתא אבריל למשפחת בתה. הבת, ליז היא בעלת חברה להובלות, הבעל דייב הוא סיטונאי משקאות אלכוהוליים שהחל ממש באחרונה בהקמת מבשלת בירה ביתית. שניהם עובדים סביב השעון וכך נותר ניהול הבית בידיה של אבריל, בנוסף לפעילויותיה שלה בקהילה ובכפר. ליז היא בת הזקונים שלה, שנולדה לה אחרי גיל 40 מנישואיה לבעלה השני ביל, שהיה אהבת חייה. יש לה שלושה ילדים (וארבעה נכדים) מנישואיה הראשונים, שהסתיימו בגירושים אחרי 12 שנות התעללות של בעלה בה. כל אחד מהפרקים מאיר סבאות-סבתאות שונה: ישנו דגם סבא-סחבק שהוא כיף בלבד, דגם הסבתא המעורבת ועוזרת אך נותרת סבתא ודגם תחליף ההורים, על כל המשתמע ומתחייב מכך. בתוך ובין כל אלה, בנסיבות ומסיבות אחרות, אפשר לזהות גם משהו מדגמי סבאות-סבתאות מקומית, בין אם מדובר בסבים וסבתות של פינוק שעתיים בשבוע, כאלה שתומכים כספית בילדים ובנכדים, מי שהם חלק אינטגרלי מחיי המשפחה היומיומיים (בייביסיטר בהיקף כזה או אחר) וכאלה שבנסיבות כאלה או אחרות נהפכים שוב להורים לנכדיהם. כל הסיפורים הפרטיים בסדרה מעניינים ומסופרים היטב וכולם מעוררים הרבה מחשבות והרהורים עם ובלי קשר למקרים הפרטיים.
"יומני סבים וסבתות", ערוץ 8 בכבלים, יום ב', 20.6, יום ג', 21.6, יום ד', 22.6, 21:30. מיני-סדרה תיעודית ב-3 חלקים, מבית ה-BBC. במאי: ג'ו אבל; מפיקים בפועל: אדמונד קולטהרד, גרנט מקי. אורך כל פרק: שעה עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: הפרקליטה

סוף העונה באופרה: לה טרוויאטה

ביקורת תיאטרון: משפט פולארד

ביקורת ספר: נוילנד

ביקורת קולנוע: ארוס בהשאלה