לקראת שידור: ילדי המוטלים של קליפורניה

בפתח סרטה הדוקומנטרי של אלכסנדרה פלוסי, "ילדי המוטלים של קליפורניה" (ובמקור המדויק בהרבה: "חסרי בית: ילדי המוטלים של מחוז אורנג'") שיוקרן ביום ד' (29.12) בערוץ יס דוקו בלוויין, מובאת הסטטיסטיקה היבשה: ילד אחד מכל 50 בארצות הברית הוא חסר בית, והילדים שבסרט, שחיים במחוז אורנג' שבקליפורניה, אחד המחוזות העשירים ביותר בארצות הברית (זירת ההתרחשות של הסדרה ""The OC, שעסקה בצעירים עשירים ומפונקים, ומכאן שמה), הם מהילדים העניים ביותר באמריקה. פלוסי, חמושה בניסיון (זהו סרטה הדוקומנטרי השישי, ויש לה גם פרס אמי על הראשון שבהם) ובמצלמה, בילתה שעות וימים רבים במחיצת הילדים הללו, רובם בני שש עד 11, שלומדים בכיתות מקובצות בבית ספר מיוחד לילדים הללו שנקרא הופ - תקווה, וחיים במוטלים זולים, משפחות שלמות בחדר אחד, כשפסקול הרקע הוא צופרי משטרה, זעקות נשים מוכות וקטטות ולעתים גם קולות ירי. ילדים שמגרש המשחקים שלהם הוא חניוני דיסנילנד הסמוכה, אבל הם עצמם מעולם לא נכנסו בשעריה. פלוסי הולכת איתם ואחריהם אל תוך החדרים שנהפכו לבית לעת מצוא, למגרשי החנייה שנהפכו למגרשי משחקים, לחדרי הכיתה שהם אולי המקום הכי שפוי ויציב בחייהם המתנייעים והמשתנים. בבית הספר הם מקבלים, על חשבון המדינה, ארוחת בוקר וארוחת צהריים (שאחת המורות מודה שהיא עצמה לא הייתה אוכלת, "כי זה לא בדיוק אוכל בריא, אבל זה אוכל") ושוהים בו מהבוקר ועד חמש אחר הצהריים. כל כיתה היא בעצם קיבוץ של מספר כיתות, כי זה מה שמאפשר התקציב, מבחינת מספר המורים. התלמידים מקבלים את הספרים ואת המחברות בבית הספר, שגם דואג להסעותיהם, ואחת לשבוע מקבל כל ילד שקית של מצרכים ומוצרי מזון לקחת הביתה. אלה רק חלק מהעובדות הקשות המוצגות בסרט ללא שום פילטרים מרככים, אבל העיקר בו הוא הילדים עצמם. רודי בת השש גרה עם משפחתה בחדר במוטל, וזה כבר שדרוג אחרי שגרו ממש ברחוב ובמקלט ובמכונית. היא יודעת - אמה מעידה - לעשות את צרכיה בשקית אם צריך, אבל היא לא יודעת להגדיר מה זה בית (home) ובתשובה לשאלה למה את מצפה, היא עונה בפשטות, לכלום. קסידי היא בלונדית בת שמונה שלא רוצה שיידעו כי היא חסרת בית. חלומה הוא להיות מעודדת, ולפני החיים במוטל, שהיא מגדירה כ"גיהינום מתחת לאדמה", היא ישנה בפארקים וגם "בבית של סבתא של אחותי". כשהיא מופיעה יום אחד כמעט קרחת ונשאלת מדוע, היא מספרת שזה בגלל הכינים, וכשהיא נשאלת אם רוב הזמן היא יותר עצובה או יותר שמחה, היא אומרת ש"רוב הזמן אני עצובה, כי יש לי יותר ימים עצובים".


סלין בת העשר, דילן בן התשע ובן, בן השבע, שלושה מארבעה ילדים (הצעיר מכולם הוא תינוק) חיים עם הוריהם בחדר אחד במוטל ולומדים - בגלל הקיבוץ - באותו חדר כיתה. אמם עובדת במשמרות לילה בבית חולים כעוזרת לאחות מוסמכת, אביהם מובטל. לרגע מטאפורי הם מטפחים תקוות על בית אמיתי כשמסתמן שיעברו לגור עם דודה שיש לה בית, אבל התוכנית מתבטלת בסופו של דבר והם נשארים באותו מקום עלוב. זאק בן ה-11 הוא ילד שכבר יש לו קצין מבחן כי הסתבך במעשי גניבה. אמו היא אלמנה בת 43 שעובדת בחניון של דיסנילנד. יש לו אח בן שש, שמסביר כי "זה מבאס להיות חסר בית כי כולם שואלים שאלות מטופשות", ויש לו גם אחות בת 21 שעובדת במקדונלדס ואחות נוספת, בת 16. וכולם ביחד, עם ארבעה כלבים, חיים בחדר אחד במוטל. לקראת סופו של הסרט מתברר שהמשפחה מפונה מהמוטל לאחר שזאק מואשם בחבלה ברכוש המקום. כשפלוסי שואלת אותו אם הוא מאושר הוא משיב, "למה את מתכוונת, מאושר?" גבריאל הוא בריון הכיתה, על פי הגדרתו, וחלומו הוא בית עם מגרשי כדורסל וכל האקדחים שבעולם. קיארה היא בת תשע שפוחדת מדיירי המוטל האלימים וחולמת להיות "רופאה של תינוקות". ג'ניפר בת השמונה משוכנעת שאלוהים נותן לאנשים רק מה שצריך ולא את מה שהם רוצים. ברנדה ומייגן בנות ה-11 מתגרדות מפשפשים, דיירי קבע נוספים בחדריהן שבמוטל. כשלרודי בת השש יש כאב בטן בבית הספר, שאין בו שירותי אחות, היא נאלצת להמתין להסעה של חמש, כי לאמא אין כסף לאוטובוס ולאבא אין כסף לדלק לבוא לקחת אותה. המורה של תלמידי כיתה ב'-ג'-ד', מיז ג'ודי, אומרת שכמחצית מתלמידיה יצליחו בחיים במובן שישיגו עבודה ויהיו אזרחים עצמאיים, ומחציתם לא. לפעמים היא יודעת בדיוק אם הילד שלפניה יצליח לעמוד על רגליו או יגיע לכלא, אבל זה לא משנה את יחסה, כי אסור לוותר. מיז ג'ודי פוטרה בסוף שנת הלימודים עקב קיצוצי תקנים למורים בבית הספר. זהו סרט עצוב, מכמיר לב, על ילדים שחיים בחצר האחורית של ממלכת החלומות ונוברים באשפה כדי למצוא אוצרות וצעצועים נטושים, ילדים שחיים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות אך חייהם מוגבלים להחריד, מתנהלים בחדרים צפופים, מוקפים עזובה ואלימות בכמעט אפס תקווה.
"ילדי המוטלים של קליפורניה", ערוץ יס-דוקו בלוויין, יום ד', 29.12, 22:00. הפקה של HBO דוקו. בימוי, הפקה וצילום: אלכסנדרה פלוסי. עריכה: פיליפ שנפר. אורך הסרט: 60 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: התפרצות X

ביקורת ספר: תור הברזל

ביקורת תיאטרון: כוכב יאיר

ביקורת קולנוע: המפקח בלאמי

ביקורת ספר: דקה דומייה

ביקורת תיאטרון: מכולת