לקראת שידור: ימי הזהר

"ימי הזהר", שיוקרן במוצאי שבת, 9.6, בערוץ 8 בכבלים, הוא סרטה הדוקומנטרי-אישי השלישי של זהר וגנר, דוקומנטריסטית, זמרת, משוררת ומבקרת סרטים. זהו בעצם החלק השלישי בטרילוגיה שראשיתה בסרט "זורקי" וחלקה השני בסרט "סימני מתיחה" (שיוקרנו שניהם בערוץ לרגל שידור הסרט החדש). הסרט החדש, כמו קודמיו, הוא סוג של חקירה, מסע בירור-בדיקה, חיטוט אישי פנימי של וגנר בחייה, בעצמה, באישיותה. ובדומה לקודמיו, אם כי בכיוון אחר, גם הפעם מדובר בתיעוד אישי מאוד, חושפני מאוד, ישיר ונטול כל ריכוכים או מילים מכובסות. בגיל 41, כחלק מביסוסה ומיסודה של זוגיות בחייה, חוזרת וגנר לעברה, ובעצם לפרק אחד בחייה שהדחיקה כל השנים, וכפי שהיא עצמה מעידה בסרט, ניתקה כל מגע וקשר עם כל מי שהיה שם ואז - עשרים שנה קודם לכן - באותו פרק בחייה. מה שמתחיל מבקשתו של בן זוגה לראות קלטת וידאו ישנה, שבה הונצחה רוקדת בעירום בידי אמן בניו יורק, שאחר כך עיבד פריימים מהסרט לעבודות אמנות, נמשך בבקשתו של בן הזוג שתספר לו את כל הסודות ותסביר לו למה הסכימה להצטלם בעבור אותו אמן שהיה מבוגר ממנה בעשור, ונהפך למסע גילוי לא רק בפניו, אלא ואולי בעיקר - בפני עצמה. קטעים מהסרט ההוא שמשולבים בסרט הנוכחי חושפים צעירונת יפה שמתנועעת בגמלוניות מינית מצחקקת מול מצלמה, כשברקע נשמעות הוראותיו-הנחיותיו של האמן, המדריך אותה איך להתפשט, להתנועע ולהביט למצלמה. מקץ עשרים שנות נתק ושתיקה, ואחרי שראתה את הסרט, היא מתקשרת לאמן ומשוחחת איתו על מי שהייתה ומה שעשתה. היא זוכרת, הוא זוכר - לא בדיוק אותם דברים. וגנר לא רק רקדה בעירום בשבילו, אלא גם עבדה כחשפנית במועדון שהוא לקח אותה אליו בפעם הראשונה. השיחות עם בן זוגה, עם אמה ועם אביה על מה בדיוק עשתה שם לבד מלהתפשט, למה עשתה את זה ומדוע סירבה לבקשות הוריה לחדול ולשוב ארצה, הן לפרקים מסע בעקבות זיכרונות אבודים, לפעמים חקירה תובענית ולעתים הרהורים עמוסי רגשות בעקבות תובנות שבדיעבד. "הריקוד בעירום גרם לי לאהוב את הגוף שלי יותר, וסיפק צורך בתשומת לב", היא אומרת לידיד שגר איתה אז בניו יורק. "שנאתי את הקטע שהוא דחף אותך לעולם הזה", הוא אומר, והיא עדיין אוחזת בשלה, "אבל הסכמתי". בהדרגה, שלב אחרי שלב, כמו פיסות של פאזל שמצטרפות לתמונה שלמה, יחד עם הגוף שנחשף, נחשפת גם האמת, שהיא הרבה יותר מורכבת וכואבת, ווגנר מגיעה אליה לא מעט גם בזכות התעקשותו של בן זוגה לשאול, לדרוש תשובות ולהבין. בדיאלוג שביניהם היא חוזרת לאפיזודה שקדמה לכל הפרק החשפני בניו יורק, לביקור אצל גינקולוג מומחה בארץ שטיפל בה ופתר בעיה שממנה סבלה כפי שהתברר לה כשהחלה לקיים יחסי מין בגיל 16. הגינקולוג האמור קיים איתה יחסי מין בחדר הבדיקות, כשהיא על מיטת הטיפול. בקטע חזק במיוחד בסרט מתנהל דיאלוג בין וגנר לבן זוג, שמוביל אותה לתובנה חדשה לגבי עצמה. שניהם מדברים. רק אותה רואים. "מתי בפעם הראשונה הרגשת שאת יכולה לעשות סקס עם הגינקולוג?", הוא שואל אותה. "אני לא זוכרת את זה כחוויה טובה או לא טובה. אולי זה אפילו החמיא לי", היא עונה. והוא לא מוותר, "התנגדת?". "לא", היא משיבה, "לא חשבתי שאני יכולה להתנגד". ובהמשך הדיאלוג האינטנסיבי שמתנהל בשקט מצמרר הוא שואל, "את מבינה שעברת אונס?" והיא אומרת בגילוי, "אני חושבת שהייתי אסירת תודה". "שהוא ריפא אותך?" הוא שואל. "כן", היא מאשרת. חוטי השאלות שנמתחים לאורך הסרט המדלג בשתי וערב בין חלקי שיחות, דוברים וצילומים, מתחברים בסוף כולם לתשובה. תשובה קשה מאוד ומזעזעת, אבל בעצם חשיפתה גם מבהירה ומתקנת. וגנר עצמה סיפרה על הסרט כי אחרי שנים של שתיקה, השתקה וחוסר הבנה של מה שנעשה לה וההשפעה ההרסנית של המעשה עליה, הרגישה צורך להעלות את הנושא למודעות וגם הגיעה לתובנות עמוקות לגבי בחירות חיים שונות שלה ודרכה באמנות. מדובר בסיפור מאוד אישי שמסופר בדרכה ובסגנונה האישיים-חושפניים מאוד של וגנר, אבל בסרט שרחוק מאוד מלהיות הצצה צהבהבה לחיים פרטיים. זה תיעוד מרתק, דברים שחשוב לדעת ולדבר עליהם. ווגנר מדברת. ללא עכבות.
"ימי הזהר", ערוץ 8 בכבלים, מוצאי שבת, 9.6, 22:00. הפקה, בימוי וצילום: זהר וגנר; עריכה: טל רבינר; ייעוץ עריכה: גלעד אריאל; מוזיקה מקורית: אופיר ליבוביץ; שירים: זהר וגנר והמסריחים. אורך הסרט: 57 דקות עוד על תרבות ובידור:

אופרה: כרמן במצדה

ביקורת קולנוע: גברים בשחור 3

שבוע הספר: אירועים והמלצות

ביקורת תיאטרון: מרי סטיוארט

מחול: בכורה לרנה שינפלד

ביקורת ספר: אחות