לקראת שידור: לא נשאל, אל תספר

פנטון ביילי ורנדי ברבאטו יצרו את סרטם "ההיסטוריה המוזרה של 'לא נשאל, אל תספר'" בתנועה - במהלך השנתיים האחרונות לקיומה של המדיניות בשם זה שהונהגה רשמית בצבא ארצות הברית בשנת 1993, שנתיים של מאבק לביטולה, עד לקו הגמר הרשמי בדצמבר 2010, והמעשי בספטמבר 2011. אלא שהמדיניות הזו, שבה התנהל הצבא האמריקני במשך 17 שנה, הייתה בעצם רק יצור כלאיים מעוות בדרך הפתלתלה שעשה הצבא האמריקני ביחסו להומואים וללסביות בשירותו, שיוצרי הסרט סוקרים מתחילתו. לא פחות משזה סרט על מאבק מוצדק ביותר, זהו סרט על אפליה מושרשת, מופרכת ומקוממת, שפגעה לאורך שנים רבות באנשים כיחידים ובארגונים כגופים, שנתנה לגיטימציה לאפליה בעוד שורה ארוכה של ארגונים ופורומים ציבוריים - לתשומת לב כל מי שסבור שאפליה נגד נשים במרחב ציבורי כלשהו היא "נסלחת". מן הסרט מתברר כי עד מלחמת העולם השנייה לא הייתה לצבא ארצות הברית מדיניות מוצהרת כלשהי בנושא גיוס ושירות של הומואים ולסביות. חיילים וקצינים שזו הייתה נטייתם המינית שירתו בו כמו בכל צבא מאז ראשית ימי האנושות החברתית. אלא שכשארצות הברית עמדה על סף הצטרפותה למלחמת העולם השנייה, הוחל איסור על גיוס ושירות הומואים ולסביות בצבא. דעות קדומות במסווה של אידיאולוגיה לכאורה היו ההסבר לצעד שהחל בכסף: הצבא האמריקני הוציא יותר ממיליארד דולר על שיקום וטיפול בנפגעי מלחמת העולם הראשונה, ובמסגרת האמצעים להקטין הוצאות פסיכולוגיות-רפואיות במלחמה שבפתח הוחלט לאסור גיוס ושירות הומואים, כיוון שהומוסקסואליות נתפסה כסימן לנשיות ולחולשה ועל כן סברו כי חיילים כאלה יהיו חיילים גרועים שעלולים להפוך לנפגעי נפש שיטילו עול ומעמסה על הצבא. כשהמלחמה תמה ב-1945 קיבלו חיילים רבים, חלק גדול מהם הומואים, מה שכונה "שחרור כחול" - שחרור על סעיף נפשי. מאזורי המלחמה הורדו בחוף בערים גדולות כמו סן פרנסיסקו וניו יורק. כך קרה שבמקביל למדיניות האנטי-הומואית המוצהרת של הצבא, הזהות ההומוסקסואלית והקהילות הללו בערים הלכו והתחזקו. ההפגנה הראשונה למען זכויות הומואים נערכה ב-1964 והיא כוונה נגד מדיניות הצבא שאסרה על שירותם בו. בתחנה הבאה בתולדות המאבק מפגיש הסרט את הצופים עם סיפורו של סרן ליאונרד מטלוביץ', קצין חיל אוויר רב עיטורים משירותו הקרבי בווייטנאם, שתבע את הצבא ב-1975 לאחר שסולק משירות בשל גילוי נטייתו המינית. חמש שנים נמשך מאבקו המשפטי. ב-1980 זכה בתביעה והוחזר לשירות. בעקבותיו הלכו אחרים, ושורה של תביעות שהוגשו העלתה את הנושא לסדר היום הציבורי. ב-1992 אמר המועמד דאז לנשיאות, ביל קלינטון, שאם ייבחר - יבטל את האיסור. הוא נבחר, אך לא ביטל את האיסור, כי מצא עצמו בודד במערכה מול קואליציה של ראשי צבא שזלזלו בו, שמרנים על גבעת הקפיטול והימין הדתי. הסרט מציג קטעים מתוך העדויות בוועדת הסנט שנערכו בנושא, והטיעונים שמעלים שם חלק מהאנשים, בכירי צבא ופוליטיקה, פשוט מצמררים בבורותם ו/או בדעות הקדומות, בצביעות ובאפליה הגלויה שבהם. שימו לב לטיעון של קולין פאואל (!) על אפליה בגלל עניין "שפיר" (צבע עור) לעומת הומוסקסואליות, שאינה כזו. שלושה מחקרים מדעיים שנערכו עד אז פסקו כולם חד משמעית שאין שום סיבה להפלות נגד או לאסור שירות הומואים ולסביות. זה לא עזר. המתנגדים המשיכו בשלהם, ובין טיעוניהם נולד מושג "הלכידות היחידתית" - שנפגעת מהומואים, אשר בדיעבד הודו נושאיו כי היה סוג של כניעה לבעלי דעות קדומות. תוצאת המאבק הייתה המצאת המדיניות "לא נשאל, אל תגלה" שהנשיא קלינטון הנהיג ב-1993 וכינה "איזון הגיוני בין זכויות הפרט לצורכי הצבא שלנו כארגון". אלא שיוצרי הסרט מוכיחים בנתונים, במספרים ובעדויות כיצד הפשרה כביכול בעצם פגעה שוב באותה קבוצת מיעוט, שכן אחרי הנהגתה עצם ההצהרה על הנטייה המינית הזו הייתה עבירה על החוק ומי שזו הייתה נטייתו המינית ושירת או רצה להתגייס - התבקש בעצם לשקר ולחיות בשקר. זאת ועוד: הזמן הוכיח כי גם מי שלא סיפר ולא נשאל בגיוסו ישירות, יכול היה בכל רגע נתון, מהסיבות הכי מטופשות ולא מבוססות - ציד מכשפות בעצם - להפוך לנחקר שפרטיותו נפלשת וזכויותיו מופרות. הנתונים הראו כי בעידן מדיניות ה"פשרה" שוחררו-סולקו מהשירות אפילו יותר אנשים, נוצר מחסור בכוח אדם (השירות וולונטרי) והצבא הוריד סטנדרטים תחת הכותרת "פטור מוסרי", שאפשר גם גיוס פושעים מורשעים - אבל לא הומואים ולסביות. אבל חבר קונגרס אחד יוצא עיראק שנבחר ב-2006 חרת על דגלו את המאבק לביטול המדיניות הזו, וכך גם "רשת ההגנה המשפטית" שקמה כדי להיאבק במדיניות ועוד פעילים ופוליטיקאים שקראו למדיניות המפלה בשמה. המאבק הפוליטי התחולל בבית הנבחרים ובסנט, ושוב נערכו שימועים, נקראו עדים ונערכו הצבעות. הדמות הכי מאכזבת היא הסנטור שרצה להיות נשיא, ג'ון מקיין (דברים שרואים משם לא רואים מכאן, עד שמגיע סרט כזה). בסוף נרשם ניצחון: המדיניות בוטלה בהצעת חוק שאושרה בשני בתי הקונגרס בדצמבר 2010, הנשיא חתם על החוק והביטול יושם במלואו בספטמבר 2011. סיפור חשוב, שחורג מעבר לגבולות נושא זכויות הומואים ולסביות ונוגע לאפליה בכלל ולסכנותיה, בסרט ארוך מדי. אפשר היה להביא את כל הסיפור באותה אפקטיביות ודייקנות גם בחצי שעה פחות.
"ההיסטוריה המוזרה של 'לא נשאל, אל תספר'", ערוץ יס דוקו בלוויין, יום ב', 26.12, 22:00. הפקה של HBO-דוקו. בימוי והפקה: פנטון ביילי, רנדי ברבאטו; צילום: מייקל ג'ייקוב קרבר; עריכה: לנגדון פ. פייג', כריס קונווי; מוזיקה מקורית: דיוויד בנג'מין סטיינברג; הפקה: גבריאל רוטלו, מונה קארד. אורך הסרט: שעה ו-19 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: אסיר בלב העיר

ביקורת ספר: הביקור

ביקורת תיאטרון: אמא שלו

ביקורת קולנוע: אלוהי הקטל

ביקורת תיאטרון: אחים בדם