לקראת שידור: לחלוץ נעליים בבקשה

כותרת משנה אפשרית לסרט "לחלוץ נעליים בבקשה", שישודר בערוץ 8 בכבלים ביום ג' (10.1) היא "ברוכים הבאים לתיאטרון האבסורד", שכן הסרט - העוסק בדרכי התנהלותה של המ?נהלת לאבטחת תעבורה בארצות הברית וכפועל יוצא מכך בכל מערך האבטחה בשדות התעופה ובחברות תעופה אמריקניות - מבקש בעצם להוכיח כי כל המנגנון העצום, רב העוצמה והממון הזה, יותר משהוא נותן מענה ראוי לאיומי טרור ולצורכי ביטחון, הוא מפיק הצגה אחת גדולה שנועדה בעיקר לצורכי רושם. שמו של הסרט מרפרר להוראה - שמושמעת בדרך כלל בתוקפנות - שאולי יותר מכל הופכת את הבדיקה הביטחונית בשדות תעופה אמריקניים למציקה, מטרידה, משפילה וחסרת אבחנה. יש בכך גם רמז עבה לעוד מגוון נהלים הנהוגים שם, שלפי הסרט מועילים בעיקר לבעלי השררה ודרג ההנהלה, אבל לא ממש לנוסעים. עניין הנעליים אולי מדגים את העניין בתמצית. אכן, נרשם בעבר מחבל שניסה להבריח למטוס חומר נפץ בסוליות נעליו, אבל מכאן ועד להוראה הגורפת לכל נוסע באשר הוא לחלוץ נעליו לפני העלייה למטוס (בבחינת כולם חשודים עד שיוכח אחרת), המרחק ההגיוני רב ועצום, כפי שמבקש יוצר הסרט, רוב דל'גאודיו, להוכיח בסרטו, כשהוא נעזר במקרים ובעיקר בעדויות של אחדים ששימשו בתפקידים בכירים במערכת על גלגוליה השונים. דל'גאודיו טוען, ובהמשך לטענותיו גם מתריע, שמערך האבטחה במטוסים ושדות תעופה אמריקניים, זה שהוקם אחרי הפיגוע במגדלי התאומים, לא זו בלבד שאינו טוב מקודמו, אלא שהוא גרוע וכושל, והכוונות הטובות שהיו ביסודו - בהנחה שהיו - אבדו מזמן במבוך בירוקרטי מסורבל ומסואב. "הם מגיבים היום ומוציאים כסף היום על מה שטרוריסטים עשו אתמול", מגדיר אחד המרואיינים בסרט את דרך התנהלות המנהלת, שהיא גוף שרשמית משתייך למשרד לביטחון פנים אשר הוקם אחרי פיגועי 11.9 ובפועל היא מנגנון ביורוקרטי גדול ומסורבל, רב סמכויות ותקציבים - בלתי מבוקרים, כהגדרת המבקרים. הסקירה מרחיקה אחורה לשנות ה-80 של המאה ה-20, לחטיפת מטוס TWA בביירות ב-1985 ולפיצוץ מטוס פאן-אם מעל שמי לוקרבי ב-1988. מנהל התעופה הפדרלי חלש אז על נהלי אבטחה בחברות תעופה ובשדות תעופה אמריקניים, אבל רק כפונקציה מתאמת ומפקחת. עצם קביעת הנהלים והפעלתם הייתה בידי החברות עצמן, וביטחון לא ממש היה בעדיפות עליונה. העיקר היה לשנע נוסעים במהירות ובקלות האפשרית. שניים שעבדו באותן שנים בגוף מיוחד שנקרא "צוות אדום" ברשות התעופה, שעיקר עבודתו הייתה לבדוק, לאתר ולהתריע על נקודות תורפה במערכת הסינון והאבטחה בתעופה, מעידים בסרט בצורה נרחבת. הם מספרים סיפורים מסמרי שיער על שורה ארוכה של בדיקות שבהן כשלו המערכות ומפעיליהן, על דוחות שהתעלמו מהם בשיטתיות וכשלים שטויחו ונקברו; על התראות ועל מידע מודיעני שהתקבלו אבל הלכו לאיבוד במבוך ביורוקרטי, על התעלמות מכוונת וכזו שנבעה מ"סתם" כשלי תקשורת. הם מספרים על בדיקות שעשו למשל לגבי החדרת חומרי נפץ ונשק למטוסים שונים, בשדות תעופה שונים - על כישלון המערכת באיתורם ב-90 אחוז מהמקרים בשנים 1996-97 (!). הם מעידים על נהלים חדשים ולא יעילים שהונהגו בעקבות חשיפת כשלים שונים, נהלים אבסורדיים כמו למשל הצורך לעמוד חמש דקות ליד המטוס על מסלול ההמראה כדי לעבור זיהוי נכון. מחבל ממש יעמוד ככה חמש דקות, נכון? סונט אחד מהם בציניות. והיה גם מכשיר שיקוף חדש לאיתור חומרי נפץ במזוודות, שנבדק לאורך שנה, ולמרות שהעמיסו במזוודות יותר חומר נפץ מהדרוש לזיהוי במכשיר - הוא פספס בשני שלישים עד שלושה רבעים מהמקרים. לפיגוע במגדלי התאומים הגיבו האחראים בתדהמה, הם מעידים, למרות שהיה בידיהם הרבה מידע שהתעלמו ממנו. משהוקמה המנהלת החדשה, רבים מאותם מנהלים הוצבו בראשה. ג'ון מיקה, יו"ר הוועדה לתעבורה ותשתיות בקונגרס מודה: "הכוונה הייתה להקים מערכת אבטחה שתגן מפני טרור עתידי, אבל זה לא יצא כמו שהתכוונו". הוא משווה את המנהלת שקמה לילד ממזר, ילד שלא אליו פיללו, "מפלצת ביורוקרטית" כדבריו. הגולם קם על יוצרו. נכון לעכשיו מעסיקה המנהלת 64 אלף אנשי ביטחון בשדות תעופה, שלבושים ונתפסים כאנשי חוק, אבל למעשה אין להם שום סמכות חוקית לעצור אנשים או להשתמש בכוח. ובכל זאת, הפולשנות בבדיקות ובאכיפה מרחיקת לכת ופוגעת בזכויות פרט, מבלי להוכיח עצמה כיעילה. המון כסף מסתובב במערכת, אבל אף לא אחת מעשר טכנולוגיות שנבדקו יושמה ברמה לאומית. לעומת זאת, כל הדוברים - וביניהם גם מאבטח מטוסים ותיק, כתבת של הוושינגטון פוסט ואחרים - מעידים על שלל הנחיות שנשמעות ממש חלמאיות, שנועדו לשם הרושם והרוח (קוד לבוש למאבטחי מטוסים שבעצם חושף אותם בקלות, למשל) ומחדלים שונים ומשונים ודי מעוררי חלחלה. "זו בעיה כשהמערכת רואה בכל נוסע טרוריסט בפוטנציה", מסכם מיקה. ככל שכוח האדם גדל, קובעים יוצרי הסרט, כך יורדת יעילות המערכת, אותה הם מגדירים כסידור עבודה נוח לבירוקרטים, מכרה זהב למקדמי מכירות של טכנולוגיות ומטרד גוזל זמן, משפיל ולא ממש מועיל לנוסעים. גם ציניקנים סקפטיים מלידה, שימהרו להצביע על מיעוט המקורות המזדהים בסרט ועל עוד נקודות חולשה בו, יתקשו מן הסתם לחלוץ נעליים בחדווה בפעם הבאה שיידרשו לעשות זאת בנמל תעופה אמריקני. טיסה נעימה.
"לחלוץ נעליים בבקשה", ערוץ 8 בכבלים, 10.1, 21:30. הפקה, בימוי ועריכה: רוב דל'גאודיו; תסריט: רוקו ג'וליאנו, רוב דל'גאודיו; צילום: ג'ו פיגושיה; מוזיקה: תומאס רנצו; הפקה בפועל: פרד גבאלט; קריינות: מייקל קטלדו. אורך הסרט: 54 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: נערה עם קעקוע דרקון

ביקורת ספר: הבגידה

ביקורת תיאטרון: קוויאר ועדשים

ביקורת תיאטרון: יונה ונער

ביקורת קולנוע: שרלוק הולמס - משחק הצללים