לקראת שידור: לכתוב כמו שצריך

בפתח הסרט "לכתוב כמו שצריך", שיוקרן במוצאי שבת, 9.10, בערוץ 8 בכבלים, מצוין כי הבימאית לינה צ'פלין צילמה אותו ב-1998 לתוכנית "עובדה", אך בשעתו הוא לא נערך ולא שודר. לאחר מותה של בתיה גור (ב-2005), מסבירה הכתובית, נערך והושלם הסרט בידי חברתה של גור, פאני בז'זינסקי ותלמידה בנימין פרידנברג. אינני יודעת מה היו הסיבות שבגללן הסרט לא הגיע לידי גמר בעת שנוצר וברור כי העובדה שהושלם רק לאחר מותה של הסופרת כפתה אילוצים שונים על היוצרים, אבל התוצאה, למרבה הצער, מותירה תחושה של פספוס. אני אוהבת מאוד את ספריה של גור, בעיקר את סדרת הבלשים בכיכובו של קצין המשטרה מיכאל אוחיון שבראה ("רצח בשבת בבוקר" היה הראשון שבהם), אשר הפכה אותה לרבת מכר בארץ ומתורגמת לשלל שפות בעולם. ואולי הדבר הטוב ביותר שעושה הסרט זה שהוא מזכיר את דבר קיומם לכל מי שטרם הספיקו לקרוא אותם, עניין ממש לא פשוט בסביבה תרבותית שמכלה את עצמה בקצב מהיר, מהיר מדי, שמוכתב בידי רייטינג רגעי וחולף. "החיים שלי הם שלי", אומרת גור בפתח הסרט, אגב הכנת קפה ומסבירה ש"יש משהו שמביך אותי בנרקיסיזם, בלעמוד במרכז". ואולי זה חלק מהבעיה של הסרט, שגור אמנם משיבה בו ברהיטות רבה על שאלות המראיינת (צ'פלין), אבל דומה שהצליחה לשמר סביבה סוג של חומת מגן המונעת כל סוג של חשיפה אמיתית, מהסוג שממנו עשויים סרטים תיעודיים. כן, היא מאפשרת למצלמה להיכנס למטבחה בזמן שהיא מבשלת, לסטודיו שלה, למפגש עם חבר (האמן יוסל ברגנר) ולסלון שבו יושבים ילדיה, אבל בתוך התפאורות הללו היא מדברת בעיקר על כתיבה, על אוחיון, על ספרות ובקורת ספרותית, נושאים שעליהם יכלה באותה מידה ובאותו שטף רהוט לדבר גם באולפן טלוויזיה כזה או אחר.


לאורך כל הסרט נעדרת בו תחושה של היכרות אמיתית עם גור, של איזשהו ערך מוסף שאמור להיות לסרט דוקומנטרי על פני כתבת חדשות מורחבת. התחושה היא של ראיון, כתבת צבע מגזינית מהסוג של "יום או שבוע בחיי אדם" ולא של תיעוד סיפור חייו ויצירתו. כך למשל לא מובאים בסרט פרטים ביוגרפים של גור, נקודות ציון או תחנות משמעותיות בחייה. אין בכלל הסברי רקע על הדברים. גם תמונות אלבום בודדות שנראות - נראות בידיה של גור, כך שבקושי אפשר לראות אותן. הן אינן מוקרנות בפני עצמן כחלק מהסרט. פרופ' אריאל הירשפלד, המנתח את ספרי הבלש שלה, מוגדר בכתובית כ"בן זוגה", אבל דבריו הם ניתוח ספרותי בלבד. כשהמצלמה עוקבת אחר שלושת ילדיה היושבים מול הטלוויזיה שבה מוקרן ראיון איתה, מזוהה רק היחיד הדובר ביניהם בכתובית כ"אודי" (ועליו גור גם אומרת מילים ספורות אחר כך). בשום שלב אין פירוט של תולדות חייה או כל יצירותיה, אין פירוט השפות שאליהן תורגמה, אולי קטעי ביקורות מחו"ל, צילומים שלה משנים שונות, אולי מילדות, וכן הלאה חומרים בסיסיים המשמשים סרטי תעודה. כאמור, אולי הייתה זו ההתנהלות של גור עצמה, אולי העובדה שהעבודה על הסרט לא הושלמה בשעתה, אולי אילוצים של סיום הפרויקט לאחר מותה ואולי זו הייתה בכלל בחירה מודעת של היוצרת. כך או כך, כסרט תיעודי הוא לוקה בחסר, למרות שגור מתנסחת היטב, מרשימה ומעניינת. המעברים בסרט משופעים בתנועת מצלמה לאורך כבישים וצמרות עצים, עניין בנאלי כשלעצמו, שאינו מוסיף דבר, גם לא אווירה. מי שלא ידע על הסופרת ויצירתה יוכל אמנם להתרשם מאישיותה, אבל כאמור, הבונוס הגדול שלו יהיה בתזכורת על ספריה. הסרט ידבר בעיקר לחובביה-מעריציה משכבר הימים, שמן הסתם גם מתגעגעים.
"לכתוב כמו שצריך", ערוץ 8 בכבלים, שבת, 9.10, 22:00. סרטה של הבימאית לינה צ'פלין. עריכה: בנימין פרידנברג עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: לאכול, להתפלל, לאהוב

ביקורת תיאטרון: אמא מאוהבת

ביקורת ספר: אל מה שנמוג

פסטיבל תל אביב דאנס 2010

ביקורת קולנוע: הולכים רחוק