לקראת שידור: מותרות

דוד אופק הלך לנסות לברר את העניין המכונה ביבושת במהדורות החדשות כ"סחורות הנכנסות לעזה ויוצאות ממנה", נושא שנקשר מעת לעת עם "סגר", "מגבלות" ו"מעברים סגורים" או לחילופין פתוחים, ובשנה שעברה גם עם משט המרמרה שממשיך עד היום למרר את חיינו, כאן ובעולם. כן, העניין הזה, שאנחנו כחברה די מעדיפים להתעלם ממנו, להדחיק אותו, לא להגות בו ובאופן כללי אם בכלל להתייחס אליו - אז כ"בעיה שלהם". אז זהו, שלא. באיפוק מופלא, בעדינות, בסקרנות אמיתית, באמפתיה ומבלי למעוד אפילו פעם אחת למלכודות של הטפה או שיפוטיות גלויה וישירה, מצליח אופק לפתוח צוהר למציאות אבסורדית, שלא לומר הזויה, שמתקיימת כאן, מצליח להבהיר את החלמאות ואת היעדר ההיגיון שרק מולידים עוד ועוד אבסורדים שלולא היו כה עצובים, היו אולי מצחיקים. אבל המציאות הסהרורית הכפויה הזו פוגעת לא רק בתושבי עזה, אלא גם בנו, הישראלים. וזו ממש לא שאלה של יפי נפש או עמדה פוליטית. אופק עוקב לאורך שנים אחרי שורה של סיפורים נקודתיים בתוך שטף ההגבלות והאיסורים המשתנים, לצד מיעוט ההיתרים. יש לו סיפור על עגלי בקר (לשחיטה לבשר) שקנה סוחר עזתי באמצעות מתווך ישראלי באוסטרליה, אשר נתקעים בישראל בהמתנה לאישור הכנסתם לעזה ובינתיים חולפים חודשים, ומה שאמור היה להיות בשר עגל רך נהפך לפרים קשישים וחסרי תועלת והסוחר מעזה בינתיים נפרד ממיליוני שקלים והקיבוצניק שנחלץ לארח אותם ל"כמה ימים", מתחנן בפני מי שלא מקשיב שרק ייקחו אותם כבר, כי לו זה עולה יותר. ישנו הסיפור על שתי זברות שנתרמו מהספארי לגן החיות בעזה, כדי שגם ילדי עזה יראו זברה אמיתית ולא חמור צבוע בפסים (באמת) אבל לא עוזר כלום, הן לא מגיעות ליעדן (ובסוף נמכרות לגן חיות בחו"ל). ישנם מחסני הסחורות שקמו מצדו הישראלי של הגבול, שבהם נרקבים באיטיות ופג תוקפם של מוצרים שהרגע מותר היה להכניס לעזה ופתאום לא.


ישנה מדיניות לפיה "הכול אסור חוץ ממה שמותר" (למרות שאין רשימה קבועה ומסודרת מה מותר), שמשתנה חמישה חודשים אחרי משט המרמרה ל"הכול מותר חוץ ממה שאסור". וזה מוגדר ברשימת קריטריונים, שאחד מהם הוא תפיסתו התדמיתית של מוצר - האם הוא נתפס כמותרות. ממש ככה. ונשאלת השאלה, האם שוקולד הוא מותרות או לא? האם כל שוקולד הוא מותרות או רק, נגיד, פרלינים בעבודת יד ובאחוז קקאו גבוה? ואולי קריטריונים כאלה הם ההסבר (העקום) למה מותר היה להכניס לעזה בננות אבל לא קיווי. קיווי זה מותרות? גם למגדלים הישראלים, שאיבדו שוק והכנסה? אופק מצליח להעביר מסרים ברורים ומקוממים בלי אף מילה אחת של תוכחה, בלי וכחנות או התנשאות, ונדמה לי שזהו הכלי הכי אפקטיבי שלו לגרום לכל הצופים - בלי קשר לדעות פוליטיות - להתבייש קצת כבני אדם, כאנשים הסבורים שאנחנו חיים בחברה נאורה ומתקדמת. הוא בעצם מראה לנו שזו השיטה, ואנחנו הטמבלים שלא עוצרים אפילו לשאול איפה ההיגיון שלה. במישור הקולנועי מצליח אופק להוכיח שהצגת נושא והעברת מסרים במוח הרבה יותר אפקטיבית מאשר בכוח - הוא לא נותן לצופים נבוט בראש, לא מתנגח באיש ובכלום, אלא רק מתקדם צעד-צעד במבוך הנושא, מקשיב ונותן רשות דיבור הרבה יותר משהוא מדבר, מתבונן ורואה ומראה הרבה יותר משהוא מסביר או מטיף. התוצאה היא סרט מרתק, עשוי היטב ומעורר המון מחשבה.
"מותרות", ערוץ יס דוקו בלוויין, יום ד', 20.7, 22:00. סרטם של דוד אופק ואלינור קוברסקי. בימוי: דוד אופק; מפיקות: אלינור קוברסקי, עדנה קוברסקי; צילום: דרור לבנדיגר, חן לסקר; תחקיר: מיכל גרינברג, גיא סידס; עריכה: נואית גבע; מוזיקה מקורית: ישראל ברייט. אורך הסרט: 54 דקות

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: זהר

קלאסי: פסטיבל קול המוזיקה בגליל העליון

ביקורת תיאטרון: מונוגמיה

ביקורת ספר: הבת האפלה

ביקורת תיאטרון: שיץ