לקראת שידור: מליסה mom ואני

את הסיפור של הסרט "מליסה mom ואני" מספרת יעל שחר, היום צלמת סטילס שכבר הציגה תערוכות, מההתחלה לסוף, מהסוף להתחלה ולסירוגין. את שם הסרט אפשר לפרש כמתכוון ל"מליסה", החברה שאת סיפורה וסיפור הקשר ביניהן היא מספרת, "אמא", במובן שנקודת המוצא למסע-המפגש מקץ שבע שנות נתק קשור ברצונה של יעל להיות אם ולצדו החשש מכך, לאור דברים שאמרה מליסה ונטבעו בה, "ואני" במובן של שחר, המספרת. אבל אפשר גם לפרש זאת כ"מליסה - אמא ואני", כלומר מליסה המספרת על אמהות מנקודת ראותה, הן שלה עצמה כאם (פגומה וחסרה כדבריה) והן ביחסיה עם אמה שלה, שרק בשנה פלוס האחרונות הצליחה בעצם לחזור אליה, לסלוח לה ולקבל אותה אחרי שנים של מטענים נפשיים קשים ולא פתורים, הקשורים בילדות בצל אב אלים ולדבריה של מליסה, אב שגם התעלל בה מינית. איך שלא קוראים את זה, מדובר במסע רגשי-נפשי טעון שהולך ומתברר בהדרגה לעיני הצופים, בפלונטר שמסתבך ונפרם לעינינו, בדילוגים בין קטעי הווידיאו שצילמה יעל שבע שנים קודם למסע של הסרט, ביפן, לבין ההווה שלו, במסע לביתה של מליסה כיום, בצפון קרוליינה. וזה מרתק. מליסה ויעל היו חברות טובות מאוד ביפן, שם עבדו שתיהן כחשפניות במועדון חשפנות. הן היו חברות למקצוע המערטל, אשר כדי לצלוח בו את הגברים, את העירום, את התחושות הרעות ואת הבדידות, התקרבו זו לזו, חלקו חוויות, דעות וסמים. יעל מגדירה את מליסה כ"אור שלה" ביפן. מליסה של יפן מתגלה בצילומיה של יעל מאז אכן כיפהפייה סקסית להפליא, וגם כבחורה נחמדה וכנה ביותר. למצלמה של יעל היא מספרת שנולדה בבסיס צבאי, שמגיל שלוש אביה התעלל בה מינית, מגיל שמונה התעלל בה גם פיזית והכה אותה, ובהמשך גם התעלל בה נפשית. בשיחת בנות מאותה תקופה עם עוד צעירות היא שואלת אותן לדעתן עליה כאם לשלושה ילדים שאת כולם עזבה. שבע שנים אחרי, יעל שחזרה זה מכבר לישראל, מצאה את עצמה ומצאה אהבה והיא עכשיו צלמת עובדת ומתחילות לנקר בה מחשבות על אמהות, מחליטה לחפש את מליסה, האור שלה מאז, מי שאמרה לה אז שנשים כמוהן לא צריכות להביא ילדים לעולם. היא מאתרת אותה בצפון קרוליינה ויוצאת למפגש עם מי שלא ראתה שנים ובכל זאת, כהגדרתה, נהפכה "לאובססיבית עליה".


היא מוצאת לא רק את מליסה, אלא גם את בן זוגה ואת אמה ובן זוגה, שחיים ביחד, ואת בנה בן ה-16 ברנדון שחי אצל משפחה מאמצת. היא מדברת עם כולם, מדובבת את כולם, אבל בעיקר את מליסה. והדיאלוג בין שתי הנשים, שכל אחת שיקמה את חייה והתאפסה על עצמה בדרכה שלה, גלוי ואינטימי להפליא. יעל מספרת על חצי השנה הראשונה עם שובה לישראל, חצי שנה של טלטלות והתנקות. מליסה מספרת על חוויות הילדות האיומות שמהן ברחה, על החשבון בן השנים עם אמה, על הפיוס. מליסה מספרת על הפערים בין החזות הפסטורלית של השכונה לבין הסודות שהוצפנו מאחורי דלתות סגורות, על הנפילה הקשה לסמים ועל הפירוד הסופי מבנה ברנדון, שנלקח למשפחה מאמצת. היא גם מספרת על השיקום ועל הקשר המחודש עם אמה. אמה מספרת עליה בילדותה, מציבה סימני שאלה סביב חלק מזיכרונותיה. בנה מספר על הפרידה, על ילדותו בצל נפקדותה, על הסליחה. הרבה דמעות יש בסרט, הרבה פתיחות ופיכחון. ולא פחות - סליחה ופיוס. דומה שלא רק אלה לאלה סולחים גיבורי הסרט שביימה וערכה לימור פנחסוב, אלא בעיקר הם למדו לסלוח לעצמם ולהתפייס עם חייהם, עם המציאות כפי שהיא, כולל הכול, גם עם הפרקים הפחות יפים או נעימים. מליסה מודה שהיא פגומה במובן מסוים, כי חסר בה אותו משהו המאפשר את קיומה של אהבה שאינה תלויה בדבר, זו שמעולם לא הייתה בה. אבל היא גם סלחה לעצמה על כך מספיק בכדי לסלוח גם לאמה, לקיים זוגיות שפויה ולהתמיד באפיק חיים, גם מקצועי, עם שתי רגליים על הקרקע. גם יעל מפויסת, ובדעה צלולה ממשיכה קדימה. כן היא רוצה ילד וכן, היא רוצה לברר את משמעות האובססיה עם מליסה לפני שהיא מממשת את רצונה עד הסוף, אבל כן, היא גם מודעת לגמרי למשמעות כל חלק ופרק בחייה. לאמה של מליסה היא אומרת שהיא משוכנעת כי היא משלמת מחיר על הפרק היפני בחייה ולא בטוח שהיא כבר ערה לכולו. אבל היא ערה לו. הפתיחות של כל גיבורי הסרט מעוררת התפעלות, ולא פחות מכך יכולתם להתפייס ולסלוח, שנראית לפחות כאן כנה ומשכנעת, בעיקר כי אינה מיופייפת, אינה סכרינית, אינה עיוורת, מתעלמת או מוחקת ואינה מנוסחת בסטריאוטיפים או לחילופין במילים גבוהות וחלולות. זה נשמע מהבטן ומהלב, מה שמטעין אופטימיות נוספת בכתובית הסיום המכריזה על כך שמליסה עובדת בסלון יופי ונקייה כבר 26 חודשים ושבעה ימים ויעל בהריון ומתכוננת לתערוכה הבאה.
"מליסה mom ואני", ערוץ 8 בכבלים, מוצ"ש 23.10, 22:00. סרטן של לימור פנחסוב ויעל שחר. בימוי ועריכה: לימור פנחסוב. הפקה: ירון כפתורי. אורך הסרט: 52 דקות עוד על תרבות ובידור:

אלכס פלג: פורח עם השנים

ביקורת תיאטרון: שלוש אחיות

ביקורת קולנוע: האמריקאי

ביקורת ספר: אישה אחת נפלה

ביקורת קולנוע: לאכול, להתפלל, לאהוב