לקראת שידור: משפחה אמריקאית

בשנת 1971 הגה המפיק האמריקני קרייג גילברט רעיון חדשני: לתעד לאורך זמן את חייה של משפחה אמריקנית אחת, להביא סיפור אמיתי, ללא תסריט. מה שהיום נשמע מובן מאליו, ואפילו ממוקם בקצה המתוחכם של סקאלת הריאליטי, בצד הדוקו-ריאליטי, היה אז חדשנות פורצת דרך. איכשהו הוא הצליח לשכנע את רשת הטלוויזיה הציבורית PBS להשקיע ברעיון, וכך נוצרה הסדרה שבסופו של דבר השתרעה על פני 12 פרקים, נקראה "משפחה אמריקאית" והוקרנה בראשית 1973. הסדרה נערכה מתוך 300 שעות צילום, שצולמו מסוף מאי ועד תום דצמבר 1971, חודשים שבמהלכם המשפחה שנבחרה, משפחת לאוד, למדה לחיות בנוכחות המצלמות, וגם התפרקה מולן. היא גם עוררה את ראשית הסערה/דיון/ ויכוח על גבולות התעודה מול המניפולציה, החדירה מול הפרטיות, וכיוצא באלה סוגיות. בסרט, האוחז בתשע מועמדויות לפרס האמי הקרוב (יוענק בחודש הבא), משולבים קטעים קצרצרים גם מהמקור, ובעיקר מבני המשפחה שהתארחו עם שידורה בשלל תוכניות אירוח, כדי להסביר מה ולמה הניע אותם להסכים לפלישה הזו, שהציגה אותם בסופו של דבר באור לא ממש מחמיא. את בני הזוג פט וביל לאוד מגלמים דיאן ליין וטים רובינס, שאף דומים להם מאוד פיזית, ואת המפיק בעל המעוף וכוח השכנוע - ג'יימס גנדולפיני. הסרט סוקר לא רק את מה שאירע בבית לאוד ומול המצלמות, אלא גם את ההתנהלות מאחורי הקלעים של עשיית הסדרה, החל בקשר שנוצר בין גילברט לפט לאוד, עבור דרך הלחצים של רשת השידור וכלה ביחסים בין צוות הצילום שנצמד למשפחה - בעל ואישה, נשואים טריים - לבין בני המשפחה.


הסרט בנוי בפרקים, שכל אחד מהם מתמקד בפן אחר של תהליך בריאתה של הסדרה שלימים נכנסה לפנתיאון תוכניות הטלוויזיה החשובות והמשפיעות של כל הזמנים בארצות הברית ונחשבת לחלוצת תוכניות הריאליטי. איך בני המשפחה התייחסו בתחילה למצלמות ואיך בהמשך, העימותים בין בני הזוג עד להתפרקות הנישואים, הצעדים הראשונים של הבן הבכור, לאנס, ליציאה מהארון וכן הלאה. משפחת לאוד מסנטה ברברה שבקליפורניה, אמא אינטלקטואלית עם נטיות פמיניסטיות, אבא איש עסקים מצליח, וחמישה ילדים יפים, היו המשפחה הכול-אמריקנית כשהכניסו את המצלמה לביתם המטופח, עם הבריכה בחצר. בסופה של הסדרה שום דבר לא דמה למה שהיה לפני היותה, לא משפחת לאוד ולא הטלוויזיה.
"סינמה וריטה: משפחה אמריקאית", סרט טלוויזיה של HBO, ערוץ יס 3 בכבלים, מוצאי שבת, 27.8 22:00. תסריט: דיוויד סלזנר; בימוי: שרי ספרינגר ברמן, רוברט פולצ'יני; הפקה: קארן מקארתי; מפיקים בפועל: גאבין פולון, זיין דיוויין עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: אם יש גן עדן

ביקורת קולנוע: חצות בפריז

ביקורת ספר: טיפות שלג

ביקורת תיאטרון: אורזי מזוודות

ביקורת ספר: בקשתה האחרונה