לקראת שידור: נובמבר 08'

עוד בבית הספר היסודי, כך מספרת הקריינות בסרטו של דניאל סיון "נובמבר 08'", נוסדה חבורת הקנדי-בר, שארבעה מחבריה הם גיבורי הסרט שיוקרן ביום ד' (14.12) בערוץ יס דוקו בלוויין. עדי, אמיר, אורין ושפירא, ארבעה ילדים שגדלו ולמדו ביחד (אורין פרש מהלימודים בכיתה י"א, אבל נשאר חלק מהחבורה). את הקיץ האחרון לפני הגיוס הם גם מבלים ביחד, בטיול שחלמו עליו מאז כיתה ז', באמסטרדם. מול פרצופי הילדים עם המגבעות המשחקים אותה קול באמסטרדם (הבחורות, הקופי שופס), ניצבים הילדים-טובים שמתכוננים לגיוס: עדי שבטוח שהוא הולך לקרבי, אורין המשוכנע שימצא מסגרת בצבא, שפירא שלא מזיז לו לאיזו יחידה יגויס, מה שיבוא זה בסדר, ואמיר, שלא קיבל זימון ליחידה מובחרת, אולי - הוא תוהה - בגלל שהשיב אי שם במיונים בחיוב לשאלה אם הוא שותה לשוכרה, "כי אנחנו שותים, לא?". סיון עוקב אחרי 30 וכמה חודשי שירות ושינוי בדילוגים, כל תחנה מסומנת בזמן ובמקום, החל בלשכת הגיוס, שבה נשלחים אורין ושפירא לגיוס נח"ל ואמיר ועדי לתותחנים. "אני רוצה צל"ש", מכריז הטירון שפירא. "אני רוצה להרוג איזה נסראללה, ואז לא אצטרך להרוג יותר". טירונות, חופשה, אימון בשטח בנוי, השבעה בכותל. שבעה חודשים בצבא, שמונה, 11, 12, 17, 27, 28, 30, 31. קורס מ"כים, קורס קצינים, בסיסים בשכם, ברמאללה, בגבול עזה. אני, אנחנו, בית, מדינה, פרט וכלל. אורין נשבר ראשון. בשמירות בבסיס הוא משתעמם, לא ישן, מרגיש מבוזבז, מדוכא. אחרי 11 חודשים הוא יוצא לחופשה ולא שב ממנה. אחרי 35 ימי נפקדות הוא נשפט ל-20 ימי כלא, מחכה לשיבוץ חדש, לא קרבי, לקב"ן, לזמן שיעבור. "הלכתי לקרבי להוכיח לעצמי משהו, וזה התחרבש", הוא מודה. ובהמשך גם מודה שהיה רוצה מאוד לצאת כבר מהצבא, אבל "אם תצא מהצבא זה יתנקם בך וגם תרגיש עם זה רע". אמיר ושפירא הגיעו כל אחד מהיחידה שלו לקורס מ"כים. עדי, שעם הזמן מגלה וריאציות שונות של שעמום בשירות, חוזר הביתה לחברה חדשה. אחרי כשנה וחצי שפירא ועדי, שבעי שגרה, שמירות, מחסומים ושאר חוויות ש"מחרפנות לאט לאט", מגיעים כל אחד בדרכו ובסגנונו לנקודת שבירה משלו. "הייתי בדיכאון, לא יכולתי יותר", אומר שפירא אחרי שלושה חודשי שירות בגבול עזה.


רק אמיר ממשיך במסלול הקרבי, הלאה לקורס קצינים שהוא גם מסיים. החברים, שרואים אותו פחות ופחות, מפרגנים לו, אבל לא באמת מבינים אותו. "אני מפרגן לו שיסיים (קורס קצינים)", אומר אחד מהם, "אבל חבל עליו". ואמיר מצדו מודע לתהום שנכרית ביניהם אט-אט, אומר שהוא "מנסה לשים את זה בצד, אבל הם חברים שלי וזה בעייתי". וכשהם אומרים לו שהוא הולך ומתאים את עצמו למערכת, הוא משיב, "לא שינו לי את הראייה, אני שיניתי אותה". לכאורה, סיפור של חבורה טיפוסית, חברי ילדות שהשירות הצבאי הוא נקודת מפנה בעבורם ובעבור החברות שלהם. אין כאן סיפורים קיצוניים משום סוג, ודווקא משום כך, דווקא משום שזו חבורה רגילה, התהליך והשינוי שעוברים עליהם לחוד וביחד, ובעיקר הדברים שהם עצמם אומרים - על עצמם ועל סביבתם - הם שמעניינים. משפטים כמו "אני לא רואה את עצמי האחראי, אני מקבל פקודה. זה תכל'ס מה שעשו הנאצים נגד היהודים", "אני לא מבין ערבים בכלליות, אני חושב שיש להם ראש משובש", "הגעתי למקום שאני הכי שלם עם עצמי, לי היום לא אכפת מכלום" או "לפני הצבא הכול היה ברור, עכשיו יש לי יותר שאלות, אני פחות בטוח במה שאני חושב", מלמדים משהו לא רק על הדוברים הספציפיים, אלא משהו רחב יותר, על פני הדור. ובכך חשיבותו של הסרט, במראה שהוא מציב מול מחזור נובמבר 08' כמו שנראה לפני החוויה הצבאית, שהיא אולי החוויה הישראלית הקולקטיבית הכי מעצבת, ובסיומה. זה ודאי צריך לגרום לכולנו - לא משנה בני איזה מחזור - לפקוח עיניים ואוזניים, לחשוב ולהתחיל לנהל בינינו דיאלוג קצת אחר.
נובמבר 08', ערוץ יס דוקו בלוויין, יום ד', 14.12, 22:00. סרטו של דניאל סיון. בימוי וצילום: דניאל סיון; עריכה: דניאל סיון, יוסי בלוך; הפקה: דניאל סיון, אריק ברנשטיין; ייעוץ אמנותי: יוסף גרינפלד; מוזיקה מקורית: אדם מאור; קריינות: נעם רותם. אורך הסרט: 55 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: אחים בדם

ביקורת ספר: עזים

ביקורת ספר: אושר בכל מחיר

ביקורת קולנוע: מנדלסון - חזיונות בלתי פוסקים

ביקורת קולנוע: מאניבול