לקראת שידור: נערת פוסטר

בפתח סרטה של שרה נסון, שיוקרן ביום ב' בלוויין, מובאת הסטטיסטיקה: יותר מ-300 אלף חיילים אמריקנים משוחררים ששירתו בווייטנאם ובאפגניסטן לקו בהפרעת דחק פוסט טראומטית, המכונה במינוח הפשטני יותר הלם קרב. נסון בחרה לספר סיפור של לוחמת אחת, רובין מוריי שמה, מעיר קטנה במדינת ניו יורק, נערה אמריקנית ממוצעת שהייתה תלמידה טובה בתיכון, השתתפה בנבחרת המעודדות ואפילו זכתה במלגת הצטיינות. במשפחתה היה עבר של שירות צבאי והיא חונכה במסורת של נתינה למדינה, של פטריוטיזם ואהבת אמריקה. בגיל 16 כבר הייתה צוערת במעין מקבילה אמריקנית לגדנ"ע, והיה לה ברור שהיא תתגייס לצבא. בת 19, ב-2003, כשהטראומה הלאומית של פיגועי 11 בספטמבר 2001 עדיין מהדהדת ברקע, היא התגייסה ונשלחה לשרת בעיראק. בת 20 חזרה לחופשה ראשונה בבית כשהיא כבר סובלת מהתקפי חרדה. באמצע הספיקה להיות מונצחת עם שתיים מחברותיה על שער מגזין הצבא האמריקני "ארמי", נערת פוסטר שהיא מופת ללוחמות העשויות ללא חת. "עשו ממני מודל לחיקוי כי הייתי חזקה, ידעתי לרוץ ולסחוב מטענים כבדים, ידעתי להתמודד עם הטרדות מיניות ולהמשיך להוביל שיירות כאילו כלום", היא מספרת בהרצאה לפני קהל. "עשו ממני נערת פוסטר, ואני בכלל לא רציתי להיות כזו. בגיל 19 הובלתי שיירות של 20 רכבים בעיראק, כשאני בראש, חשופה בהאמר", היא מתארת ומספרת על אירוע אחד בבגדד שבו נפתחה עליהם אש צלפים ובעוד הקצין הממונה מורה לה לירות אש אוטומטית ללא אבחנה, היא מסרבת מחשש לפגוע בחפים מפשע וכיוון שלא זיהתה מקור ירי מדיוק. היא מודה שכשהתגייסה, לא היה לה מושג למה היא נכנסת. היא צוותה למה שכונה צוות אזרחי, שאמור היה לעשות עבודה יחסים קלה ולחלק סיוע לאזרחים, אבל המציאות לא רק שלא הייתה קלה, היא הייתה קשה מנשוא בעבורה, עקובה מדם וממעשי זוועה. היא מספרת על כניסות לבתי אזרחים ומתארת מראות איומים, מלאים דם וגופות והרג. היא הייתה מובילת שיירות ולעתים שומרת ראש. "אני חושבת שהייתי צעירה מדי מכדי להבין את ההשפעה שהייתה לי על העם העיראקי", היא אומרת. "לא הייתי מודעת למשמעות, לא חשבתי על הדברים, וכשחזרתי הביתה הרגשתי הכי בודדה. ניסיתי לשכוח את מה שראיתי ולא ידעתי איך להתנהג בחברת אנשים". כשחזרה החלו הדברים לפרוץ החוצה. התקפי חרדה, התקפי שתייה בתחילה, סיוטי לילה, כאבים כרוניים שונים. היא מציגה לראווה את שלל הכדורים שנרשמו לה, מנוגדי חרדה ודיכאון ועד משככי כאבים ואנטיביוטיקה. בית מרקחת שלם נרשם לצעירה, שבעת שעברה טיפול פסיכיאטרי ותרופתי ונאלצה להתמודד עם שלל שדים לבדה, נאלצה גם להיאבק במערכת ביורוקרטית כדי לזכות בקצבה הכספית שתסייע לה לחזור ולהשתקם. "אני מצטערת שנהפכתי לסיוט של משפחות בעיראק, שגרמתי לאנשים לשנוא את אמריקה", היא דומעת. היא קצרת רוח, חרדה, חובטת בקיר, במכונית. היא בוכה בקלות, נשברת ומתחילה מחדש. ביל פרי, משוחרר ותיק שמסייע לה במאבק הביורוקרטי-רפואי, מגדיר: "לקחו נערה אמריקנית רגילה ומעכו אותה עד כדי כך שהיא איננה מסוגלת לתפקד כהלכה בחברה. צריך לנסות ולרפא אותה. היא לא תבריא לגמרי, אבל אפשר להקל על כאבה, להחזיר אותה לתפקוד טוב". והיא מצדה אומרת, "נעשיתי שם מפלצת, איבדתי חלק מהאנושיות שלי ואני רק מתחילה להחזיר אותה לעצמי". שנה אחרי השחרור הצטרפה לקבוצת חיילים משוחררים שיוצרים עבודות אמנות ממדיהם, ובתום תהליך יצירה היא גם מציגה את עבודותיה בתערוכה של הקבוצה. רק שלוש שנים אחרי שחרורה זכתה בחוות הדעת הרפואית שהקנתה לה 80 אחוזי נכות וקצבה חודשית ראשונה בסך 1,228 דולר. הסיפור של מוריי הוא סיפור אחד שמאיר לא רק את הקושי והבעייתיות של ההתמודדות עם טראומת הלם קרב בארצות הברית, שבה המלחמות כולן רחוקות ומנותקות מהבית, אלא גם מהדהד ומעורר מחשבה על המציאות שלנו, שבה מלחמה וצבא הם חלק בלתי נפרד מחיי כולנו, ועדיין מלחמת השיקום של הלומי קרב שונה ממלחמות שיקום אחרות. "נערת פוסטר", ערוץ יס דוקו בלוויין, יום ב', 16.1, 22:00. הפקה של HBO דוקו. בימוי וצילום: שרה נסון; עריכה: ג'ף ברץ; מוזיקה מקורית: מרים קאטלר; הפקה: מיטשל בלוק, שרה נסון. אורך הסרט: 37 דקות
עוד על תרבות ובידור:

אופרה: עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני

ביקורת קולנוע: נערה עם קעקוע דרקון

ביקורת ספר: הבגידה

ביקורת תיאטרון: קוויאר ועדשים

ביקורת תיאטרון: יונה ונער