לקראת שידור: סוף לסיפור

אילנית באומן וברק הימן - שגם הפיק וביים - יצרו סדרת דוקו בת חמישה פרקים, "סוף לסיפור", אשר עולה ביום ד' (11.1) ביס-דוקו בלוויין, ועוסקת בארבעה אנשים החווים כל אחד בדרכו את גירושיו. להגיד שגירושים זה עסק מורכב, בעיקר כשיש באמצע ילדים ו/או הרבה שנים (ומטענים), זה בערך כמו להגיד שהשמש שוקעת במערב. ברור וידוע, ולמרות זאת יש אינספור שקיעות שמרטיטות, מרגשות, מפעימות ומרתקות באינספור גוונים וצללים, רחשים וצבעים חד פעמיים. כזאת היא גם הסדרה של באומן והימן, שהשכילה (ו/או התמזל מזלה) להתלהק בארבעה אנשים שונים מאוד אשר כולם פתוחים, כנים, רהוטים ומסקרנים; שהיה לה אורך הנשימה המקצועי לעקוב אחריהם במשך כשנתיים - פרק זמן שמאפשר התפתחות ושינוי; ושמנווטיה (הימן בראשם) ידעו לדובב בסבלנות את גיבוריה, להתלוות אליהם מקרוב מבלי לפלוש לחייהם בצהבהבות בוטה ולהתייחס אליהם בעדינות ובכבוד, ללא שיפוטיות או התנשאות. בפתח הסדרה אורזים אילן וליאת את דירתם המשותפת ומתכוננים לגירושים. הם היו נשואים שש שנים, היא בת 30, הוא בן 38, ויש להם בן, נועם, כמעט בן חמש. אין ביניהם כעסים או איבה, יש חברות עמוקה, אבל האהבה, זו עם המשיכה והתשוקה והפרפרים בבטן, נגמרה מזמן. בראש צלול הם הולכים לקראת הפירוד. נילי גרושה כבר שנה בפתח התוכנית. היא בת 54, אם לשלושה בנים בוגרים והייתה נשואה 33 שנים. היא רצתה להתגרש עשר שנים קודם לכן, אבל ויתרה ברגע האחרון כנראה, כמו שהיא מודה, כי לא הייתה אז בשלה לעניין. מוטי בן ה-44 גרוש כבר שבע שנים בפתח התוכנית ואב לשני ילדים, בת ובן. פעם, הוא מודה, היה לו הכול: משפחה יפה, עסק וכסף. בפתח הסדרה הוא חי במין חניון שהתחפש לדירה, אם בכלל אפשר לכנות זאת כך. המשפחה, הוא אומר, התפרקה לו מתחת לאף. "הייתי בעל חרא, יחסית, כמו כולם", הוא מסכם. חמשת פרקי הסדרה נפתחים בציטוט משירו של דוד אבידן "הרי את מותרת" (מומלץ בחום לקרוא את כולו) - "גבר חי עם אישה במשך חודשים ושנים/ יש ביניהם אהבה וחדווה ואיבה וסכינים". לאורך הפרקים והשנתיים החולפות מנקודת הפתיחה לנקודת הסיום של הסדרה, עוברים הגיבורים שינויים מכל מיני סוגים, משתנים ומתפתחים. צעד קדימה, צעד אחורה, הסדרה מלווה את הקשיים, הרגעים הקטנים והפחות קטנים, את החרדות והלבטים, החרטות והתקוות, ההתפכחויות והמעברים. אין שיפוטיות, אין מסקנות, אין מוסר השכל. יש ארבעה אנשים (ולצדם וביניהם ילדים, הורים, אקסים וחברים) שחווים את פירוק התא המשפחתי-זוגי על כל משמעויותיו ופניו, החל בשאיפות ובתשוקות אישיות, דרך רגשות סבוכים כלפי ילדים וכלה בצדדים הכלכליים. זה מורכב, טעון ומרתק. ליאת, שרוצה בגירושים בראשית הסדרה, מקבלת רגליים קרות ביום הטקס, אחר כך מאושרת ופורחת בעצמאותה, ובסופה מגיעה למסקנה שלא תוכל בלי זוגיות שהיא רואה בה תלות. מוטי, שבראשית הסדרה עדיין שואל את גרושתו למה לדעתה נישואיהם נכשלו, משלים כעבור שנתיים עם הריונה מבעלה החדש ומשתף פעולה עם המשפחה המורחבת בבת מצווה של בתו. נילי, שבראשית הסדרה טוענת שהיא שונאת את עצמה ומודה במצוקת בדידותה, מצהירה בסופה שהיא מתה על עצמה "בזמן האחרון" ולא רואה את עצמה חולקת את חייה עם אדם אחר. ואילן, שבשלב הגירושים הצהיר שאינו רוצה יחסים מחייבים, מגיע לסוף הסדרה עם אהבה וזוגיות חדשה ושאיפה לילדים נוספים. במהלך שתי שנות הסדרה מוטי עובר דירה - הפעם לדירה ממש, לא חניון. ליאת עוברת דירה מספר פעמים, באחת מהן היא מגלה שג'וקים, עכבר וחתול מזדמן הם דיירי משנה שלה. נילי כמעט נוסעת למקסיקו לשמש שם מורה, אבל ברגע האחרון לא. אילן עובר תקופות שבהן אינו עובד ומצטמצם מאוד כלכלית. אלה אנשים רגילים, לא פילוסופים או הוגי דעות, ובכל זאת הם מדברים לא רק בבהירות ובכנות, אלא מגיעים לתובנות שונות באשר לתהליכים שהם עוברים ולגירושים בכלל. הם מדברים על המחיר הכלכלי של גירושים; על משקעים ויחסים שלא נגמרים עם האקסים; על הילדים והיחסים איתם; על הרצון לממש, להתחיל מחדש, לפצות, לשפר, לעשות; על קבלה ושנאה עצמית; רגשי אשמה והתפכחות; בדידות וחששות; קשרים חדשים וזוגיות חדשה. קווי ההשתנות-התפתחות של הארבעה מסקרנים ומעניינים, לפעמים עצובים, לעתים אופטימיים, וכל הזמן מרתקים ואנושיים מאוד.
"סוף לסיפור", ערוץ יס דוקו בלוויין, ימי ד' מ-11.1, 21:00. סדרה תעודית מקורית בחמישה פרקים. יוצרים: אילנית באומן וברק הימן; הפקה ובימוי: ברק הימן; צילום: אורי לוי; עריכה: נילי פלר; תחקיר והפקה בפועל: טלי שמיר ורצברגר; מוזיקה מקורית: אופרי ליבוביץ'; עיצוב פסקול: גיל אלדמע. אורך כל פרק כ-35 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: נערה עם קעקוע דרקון

ביקורת ספר: הבגידה

ביקורת תיאטרון: קוויאר ועדשים

ביקורת תיאטרון: יונה ונער

ביקורת קולנוע: שרלוק הולמס - משחק הצללים