לקראת שידור: סטנלי דונן

סטנלי דונן, במאי (ומפיק) גדול, שחתום על כמה ציוני דרך בתולדות הקולנוע האמריקני, התחיל את הקריירה שלו כרקדן בשורת המקהלה של המחזמר "פאל ג'ואי", בגיל 16. אבל כבר מגיל תשע, כשראה את הסרט "טיסה לריו", ידע שכשיהיה גדול הוא רוצה לחולל בעצמו את הקסם הזה, של השואו, של הקולנוע. דונן מספר את הדברים בסרט שיוקרן בערוץ 8 בכבלים ביום ג' (30.8). הסרט הוא בעצם מונולוג, אם תרצו - מין הרצאה אישית מצולמת, עם דוגמאות, שבה דונן סוקר אבני דרך בקריירה הארוכה והמרשימה שלו, שחלק מהן היו גם ציוני דרך, או שיאים, בתולדות הקולנוע האמריקני. דונן הוא האיש שהגה לראשונה את רעיון השילוב בין שחקן חי לאנימציה, בסרט "הרימו עוגן" שבו רקד ג'ין קלי עם העכבר המצויר טום (בן זוגו של ג'רי, בדרך כלל). הוא הבמאי שהוציא לראשונה בתולדות המיוזיקל הקולנועיים את הכוכבים המזמרים-מרקדים לצילומי חוץ ברחובות ניו יורק, בסרט "יום בניו יורק". הוא האיש שהרקיד לראשונה את פרד אסטייר על קירות ועל תקרה של חדר (באמצעות תפאורת חדר שנבנתה בתוך גלגל, שהסתובב וסובב את החדר סביב השחקן). הוא הבמאי שחתום על "שיר אשיר בגשם" שנכלל מאז ועד היום באינספור רשימות של סרטי כל הזמנים. הוא הראשון שהראה גבר ואישה על מסך אחד - מפוצל - במיטה, והוא שתבע את המונח "לחסל" בסרט "חידון בחרוזים", שנמצא בשימוש מאז ועד הלום בסרטי פשע ובמותחנים, והכול בגלל שלא רצה להשתמש במונח "להתנקש", שהיה באותם ימים של אחרי רצח קנדי מונח טעון ביותר. את כל אלה, וסיפורים רבים אחרים, מתאר ומשחזר דונן בסרט בליווי, כמובן, קליפים מהסרטים שעליהם הוא מדבר. הוא מספר איך כילד נהג אביו לקחת אותו בכל קיץ לניו יורק, שם ראה כל מחזמר אפשרי ונשבה בקסם. בגיל 16 סיים את לימודי התיכון, הגיע מיד לניו יורק, נבחן והתקבל למקהלה של המחזמר "פאל ג'ואי", אותו ביים ג'ורג' אבוט (שלימים יעבוד איתו ולצדו) ובו כיכב ג'ין קלי, שהיה איש מפתח בתחילת המסלול שלו וכוכב מוביל בהמשך ברבים מסרטיו. כשאבוט הציע לו להמשיך להצגה נוספת שלו בכיכובו של קלי, קלי הציע לו להיות גם עוזרו, וזו הייתה תחילתה של שותפות מופלאה. בגיל 17 לווה כסף כדי לנסוע להוליווד, שם הוחתם כרקדן בהפקות של אם-ג'י-אם, אחרי שעבר אודישן. משם, שוב בעקבות קלי, עבר לקולומביה, אולפנים שבהם עבד ב-12 הפקות, שבהן עשה לעצמו שם ככוריאוגרף-במאי של הנאמברים המוזיקליים ובעיקר כפותר בעיות. כשהגיעה העת לחדש את חוזהו, היה כמובן כוריאוגרף בכיר יותר שנטר לו, הכריז שהוא חסר כישרון והביא לפיטוריו. אבל זה היה רק לטובה, כי דונן חזר לאם-ג'י-אם בתנאים משופרים, התקדם בהיררכיית התפקידים, נהפך לבמאי מבוקש ומצליח, הוציא תחת ידיו אחדים מהמיוזיקלס הבולטים בעידן הזוהר של הז'אנר, וסלל את דרכו בהמשך לקריירה עצמאית מוצלחת מאוד כבמאי ומפיק. כאמור, דונן מונה, מתאר ומדגים, ומגלה פכים קטנים מאחורי הקלעים, שוודאי ישמחו כל חובב קולנוע, או מי שהסרטים שלו הם חלק מנוף נעוריו והתבגרותו. כך למשל הוא מספר כי הבחירה בריקוד של קלי עם טום המצויר בסרט "הרימו עוגן" נולד מאילוץ, לאחר שוולט דיסני סירב לשתף פעולה ולאפשר את שיתופו של מיקי מאוס בסרט של אולפן מתחרה; כי קיבל את משימת הבימוי של הסרט "חתונה מלכותית" שבה היו אמורים לככב פרד אסטייר וג'ודי גרלנד, כי הבמאי המקורי סירב לעבוד עם גרלנד, שבסופו של דבר לא השתתפה בסרט (ג'יין פאואל החליפה אותה). איך ומדוע נבחרה דבי ריינולדס, עד אז מתוקונת אלמונית למדי, לככב ב"שיר אשיר בגשם" ואיך בכלל נולד הסרט (תירוץ לעשות סרט עם שירי ארתור פריד); על העסקה הסיבובית בין האולפנים המתחרים, שבאמצעותה הצליח לעשות את המיוזיקל "פנים מצחיקות" בכיכובם של אודרי הפבורן וג'ין קלי ובהמשך ביים והפיק עם ג'ורג' אבוט את "משחקי הפיג'מה"; איך החזיר, ביחד עם קרי גרנט, את אינגריד ברגמן לסרט אמריקני אחרי חמש שנות היעדרות, ואיך הכריח את מפיק "שבע כלות לשבעה אחים" ללהק רקדנים לתפקידי האחים לאחר שהביא את הכוריאוגרף מייקל קיד ואיתו סוג חדש של ריקוד אתלטי וגברי. דונן הוא ללא ספק איש רב פעלים והישגים בעולם הקולנוע, ואלבום זיכרונותיו האישיים הוא סוג של דברי ימי התעשייה בתקופה מסוימת בהיסטוריה שלה. חבל רק שיוצרות הסרט לא השכילו למצוא את הדרך להחיות את המונולוגים של דונן, שיושב לאורך כל הסרט קפוא מול המצלמה, כמעט מבלי לזוז, כשהוא מצולם בדיוק מאותה נקודה וזווית. ליוצר קולנועי בשיעור קומתו מגיע משהו קצת יותר יצירתי, ולצופים מגיע משהו קצת יותר מעניין. כפי שזה, החלקים שבהם הוא מופיע מזכירים בעיקר הרצאה מונוטונית על נושא מרתק. מזל שיש לו כל כך הרבה עזרים ויזואליים נהדרים (אה, הקליפים).
"סטנלי דונן", ערוץ 8 בכבלים, יום ג', 30.8, 22:50. סרטן של קלרה קופרברג וג'וליה קופרברג. צילום: מייקל נולן; עריכה: קלרה קופרברג. אורך הסרט: 54 דקות עוד על תרבות ובידור:

מוזיקה קאמרית: פסטיבל בירושלים

ביקורת תיאטרון: אם יש גן עדן

ביקורת קולנוע: חצות בפריז

ביקורת ספר: טיפות שלג

ביקורת תיאטרון: אורזי מזוודות