לקראת שידור: ספי ריבלין לא מוכן לשתוק

הסרט "ספי ריבלין לא מוכן לשתוק" שיוקרן בערוץ 10 ביום ב' (4.10) עוקב - מילולית - אחרי הבדרן הוותיק על פני תשעה חודשים וחצי עולם. ריבלין מנהל כבר קרוב לארבע שנים מלחמה עיקשת בסרטן מיתרי הקול שחלה בו, מלחמה מסובכת וכואבת שבינתיים, אם להתנסח ברוח רוויית ההומור של ריבלין עצמו, הוא המנצח בה. בינתיים, כמו שהוא מחווה לעבר תגובה של כותב בפייסבוק שהספיד אותו "יהי זכרו ברוך" - בינתיים הוא לא מת, הוא עוד חי. באחד המונולוגים בסרט, שמתעד את ריבלין עם רופאו ועם הצוות הרפואי בבוסטון, בעת קבלת אחד הטיפולים, בין חבריו באמריקה, בבית בראשון לציון עם הנכדים, בלשכתו בעירייה ועם עמיתיו למחזה החדש שעלה בחודש שעבר בהבימה, אומר ריבלין, שרוב הזמן לא מפסיק לשמח ולבדח (הוא באמת מתלוצץ עם רופאיו), "אני לא רוצה חמלה. היו לי חיים נפלאים, יש לי משפחה נהדרת... יש לי חיים נפלאים. אני לא מעוניין להיות אומלל... אני לא עושה את הסרט הזה כדי להראות לעם שאני מסכן". וזה חלק ממה שהוא אולי אחד המונולוגים הכי דרמטיים ששמענו מפיו של האיש שכבר עשרות שנים - גם אחרי שסיפר על מחלתו ועל הטיפולים שהוא עובר - לא מפסיק להצחיק, בדרן בכל הווייתו, שגם מי שיכול לזכור מן הסתם די שכח שפעם היה שחקן, גם דרמטי (בלהקת החאן המיתולוגית). ריבלין מרגש בסרט, אבל בהחלט עומד ביעד שהציב לעצמו ולא יוצא לרגע אומלל או מסכן. הוא מעורר הערצה בכוחות שהוא מפגין, לעמוד נפשית ופיזית בטיפולים הקשים עד מאוד (את הפגיעה בחוש הטעם במהלך הטיפולים הוא מתאר לחבריו כ"הדזרט - זה חרא"), ביכולתו המתמדת להמשיך לשמור על הומור ועל רוח טובה נוכח מצבו ("מ-1993 זה הלך והחמיר, עד שב-2006 זו כבר נהייתה קטסטרופה מוחלטת"), ומתוך הכרה ברורה וצלולה כמו שהוא אומר בסרט שנעשה לרשת איי.בי.סי על הרופא המומחה המטפל בו (ובאמנים וזמרים ידועים אחרים, כמו ג'ולי אנדרוז למשל), ש"בשביל אמן כמוני לאבד את הקול זה גזר דין מוות".


הוא מחבק, הוא מתבדח, הוא ממשיך לעבוד קצת כשהוא יכול (פה ישיבות בעירייה, שם סרט שמוקרן בפסטיבל הקולנוע בשדרות שבסוף הקרנתו הוא אומר כי הסכים להשתתף בו כיוון שצולם בבית חולים, כך שאם משהו היה קורה לו - הוא כבר היה במקום הנכון), הוא לא מפסיק להתפעל - מאנשים, מגילויי חיבה, משלכת, משירים יפים, מנכדיו, מרופאו ד"ר סטיבן זייטלס, מרחובות בוסטון, ולא מפסיק לחלום ולהתכונן לרגע החזרה לבמה. בסופו של הסרט, הרגע אכן מגיע: ריבלין עולה לבמת אולם אריסון בתל אביב בהצגת הבימה "גיבורים", שבה הוא מופיע לצד אהרון אלמוג ויוסי פולק. הוא מודה שהוא מתרגש כמו בפעם הראשונה שעלה לבמה, לפני 40 שנה. מאחורי הקלעים מחכה לו שורה של כוסות מים כי הרופא ציווה שיחזיק "באר" בהישג יד, ועל הבמה הוא מתרוצץ, מלהג ומקפץ כאילו כלום, כאילו שום סרטן אפילו לא עבר לידו בארבע השנים האחרונות. אחרי שהמסך יורד הוא אומר שהוא לא מסתכל יותר מדי קדימה ואין לו שאיפות ארוכות טווח. שחקן, הוא אומר, מסתכל עד ההצגה הבאה ומחר יש הצגה וזה טוב. וזה צובט בלב - אבל עם חיוך, בלי טיפת רחמנות.
"ספי ריבלין לא מוכן לשתוק", ערוץ 10, יום ב', 4.10, 21:00. תסריט ובימוי: אבידע לבני; מפיקים ראשיים: אודי זמברג, מיכאל תפוח; עריכה: טלי ויסמן עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: אל מה שנמוג

פסטיבל תל אביב דאנס 2010

ביקורת קולנוע: הולכים רחוק

ביקורת ספר: לבד בברלין

חדש: מועדון הספר הטוב של מוטק'ה ועם עובד