לקראת שידור: סרט שחור לבן

רון כחלילי, יוצר ומפיק הסדרה (שלושה פרקים) "סרט שחור לבן" שתוקרן החל ממוצאי שבת (19.3) בערוץ 8 בכבלים, לקח על עצמו משימה ראויה ומעניינת: לבחון את ז'אנר סרטי הבורקס על היבטיו השונים, החל בהגדרתו ובאפיונו וכלה בתיעוד עלייתו ונפילתו, או שמא השתנותו. כיוון שמדובר בז'אנר ישראלי ייחודי, שגם שגשג והצליח לא נורא מזמן (שיאו היה לפני כ-40 שנה), כלומר הוא חלק מפסקול החיים של רבים כאן, זהו נושא תרבותי-היסטורי קרוב ומסקרן בהגדרה. כחלילי בחר לחלק את הסדרה לשלושה פרקים, שכל אחד מהם עוסק בתקופה אחרת בתולדות הז'אנר וכפועל יוצא מכך - בשלב אחר באבולוציה שלו. הפרק הראשון, שנקרא "בורקס, החומרים הדרושים", מתמקד בשנים הראשונות, 1963-1970, שבהן נולד הז'אנר והתעצב. הפרק השני, "בורקס, אופן ההכנה", מתמקד בשנים 1971-1976, שנות השיא של הז'אנר, שבהן נדמה היה שיוצריו פיצחו נוסחת פלא למשיכת קהל לבתי הקולנוע. הפרק השלישי, "בורקס, לאכול אותו בלי מלח", סוקר את התקופה מ-1976 ועד 2010 ומתעד את דעיכת הז'אנר ואת הסיבות לכך ואת הגישה שלפיה הוא בעצם נולד מחדש, בצורה קצת אחרת, בטלוויזיה. בכל פרק מופיעה שורה של מרואיינים, בהם במאים, מפיקים, שחקנים, תסריטאים, אנשי ממסד קולנועי, אקדמיה, מבקרים ועיתונאים. כל פרק כשלעצמו מחולק לנושאי משנה, המצוינים בכותרות כתובות המופיעות על המסך. הכוכבים הגדולים של הסדרה הם כמובן קטעי הארכיון הרבים של סרטי הבורקס עצמם. אלה, לצד מרואיינים רבים המספקים תובנות מעניינות, גלויות לב, חדות ומפוכחות, הם הצד החזק של הסדרה. נקודות החולשה שלה הן נטייתה להתפזר לעתים במה שנדמה כניסיון של כחלילי לסקור בהזדמנות זו משהו מתולדות הקולנוע הישראלי בכלל וכן קטעים מסוימים (בעיקר בראיונות) שבהם נדמה כי כחלילי מסרב להרפות מתפיסותיו שלו (למשל על תפקיד שחקנים כמעצבי דימוי חברתי-היסטורי) גם נוכח עמדה חלופית המוצגת (למשל ששחקן הוא רק שחקן המגלם דמות, לא מחנך או נושא מסר חברתי). בסך הכול מדובר בסדרה מעניינת, מרתקת לעתים, מפתיעה בישירות דובריה ומהנה.


בפרק הראשון מסכימים כל הדוברים כי נקודת המפנה שפתחה את הפתח לראשית הקולנוע הישראלי המסחרי הייתה צילומי הסרט האמריקני "אקסודוס" שביים אוטו פרמינגר בישראל, הפקה שבה שותפו גם ישראלים שלמדו כך את המקצוע. מנחם גולן, הבמאי והמפיק המסחרי אולי הכי מזוהה עם תווית המסחריות, מספר על ראשית ימיו בתחום, כשהיה "בולדוזר עם חלום אמריקאי". חיים טופול וגילה אלמגור צופים נבוכים בעצמם הצעירים ב"אלדורדו". שייקה לוי מדבר על "הנגיעה המזרחית מול האשכנזית, כי הומור חייב להישען על משהו כואב". במרכז הפרק עומד הסרט הנחשב לאבי סרטי הבורקס, "סלאח שבתי", שראשיתו במערכון משנת 1953 שהועלה בלהקת הנח"ל, על סעדיה והסעד. טופול מספר איך ולמה הפך קישון את סעדיה לסלאח. הממשלה התייצבה להקרנת הבכורה, קרוב למיליון ומאתיים אלף איש צפו בסרט (טופול מספר איך הומצא "המזרחי הכללי") והביקורות קטלו. טופול, אגב, הודף היטב את ההתקפות על האשכנזי שהתיימר לגלם מזרחי. שחקן טוב, לדבריו, לא צריך להיות אידיוט כדי לגלם אידיוט אמין. הפרק השני עוסק בתקופת הזוהר של סרטי הבורקס, וגם בו מככב מנחם גולן, המספר על פס הייצור לסרטים הללו. יוסף שילוח ז"ל מדבר בפיכחון על הז'אנר ועל הקריירה שלו בו. את סוד ההצלחה של הסרטים דווקא בקרב קהל מזרחי הוא מסביר כך: "אפילו בצורה שלילית, מישהו מתייחס אליך". על תפקידו ב"כץ וקרסו", הנחשב לסרט הבורקס הראשון, הוא אומר: "התייחסתי לזה כסרט, עבודה. אני לא מייצג עדה, אני שחקן שמשחק דמות". יהודה ברקן מספר כי "התפיסה שלנו הייתה שזו תעשיה, לא אמנות. הפנייה הייתה למכנה המשותף הרחב ביותר". גילה אלמגור מספרת שב"מלכת הכביש" רצתה במקור לגלם זונה אשכנזייה, אבל דובר המשטרה שכנע אותה שזה לא יהיה אמין, כי הן המיעוט. הפרק השלישי עוסק בדעיכת הז'אנר ובבריאתו מחדש בשינויים בטלוויזיה, בעיקר המסחרית. בין המרואיינים הרבים גם ינקול גולווסר, שעשה ב-1982 את "מתחת לאף", שהיה "בן חורג של סרטי בורקס". מסביר משה איבגי, כוכב הסרט: "זה כבר לא היה לצחוק עם המזרחי על עצמו, אלא להזדהות איתו". אורי גבריאל, כוכבו השני של הסרט מחזק: "הסרט הזה כבר לא היה גרוטסקה, אלא יותר ריאליסטי, יותר קרוב למציאות". והמציאות, מסכימים כולם אם כי כל אחד לשיטתו, השתנתה. סרטי הבורקס של פעם נהפכו מאז לסרטי קאלט. מסכם ציון ברוך: "גדלתי על סרטי בורקס. בעיני זה גאוני".
"סרט שחור לבן", סדרה תיעודית בשלושה פרקים, ערוץ 8 בכבלים, מוצאי שבת החל מ-19.3, 22:00. יוצר ומפיק: רון כחלילי; צלם: אסף סודרי; עורכת וידאו: שרה סלומון; מפיקה: נאוה מזרחי. אורך כל פרק: כ-55 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: ארוחות אמצע אוגוסט

ביקורת ספר: הנוסע הסמוי

ביקורת תיאטרון: דון ז'ואן

ביקורת קולנוע: קר עד העצם

ביקורת ספר: ההודאה