לקראת שידור: פלייבוי - הסיפור האמיתי

אי שם לקראת אמצע שנות החמישים של המאה הקודמת הסתובב לו בשיקגו איש צעיר, שבמוחו הבזיק רעיון ליצור "מגזין מבדר שאני כקורא - אוהב", כהגדרתו. כדרכם של אנשים צעירים שאין להם גרוש ומתקשים להסביר את רעיונותיהם לבנקאים חסרי מעוף, הלך הבחור להוריו. הוא פנה לאביו, שהיה רואה חשבון, וביקש ממנו הלוואה או לחילופין שישקיע במגזין המתהווה. האב סירב, כי לדעתו מדובר היה בהשקעה לא טובה. כשהיה כבר בדרכו החוצה תפסה אותו אמו ואמרה לו שיש לה קצת כסף משלה שהיא שמה בצד שנים מכספי משק הבית. בלי למצמץ כתבה האם לבנה צ'ק על סך אלף דולר, המון כסף אז ושמינית מסך 8,000 הדולרים שהיו ההשקעה הראשונית במגזין, וכך נהפכה למשקיעה הראשונה בו. היא עשתה את זה "כי האמינה בבנה, לא במגזין", כפי שמעיד הבן. קוראים לו יו הפנר. למגזין קוראים "פלייבוי". זו רק אחת מפיסות הביוגרפיה ותולדות המותג והאימפריה ששינו והטביעו חותם עמוק בתרבות האמריקנית והמערבית בכלל, שמופיעות בסרטם של אנדרה שפר ואינגמר טרוסט "פלייבוי - הסיפור האמיתי", שיוקרן בערוץ יס דוקו של הכבלים. הפנר מדבר בסרט באותה פתיחות שרמנטית שהיא סימן ההיכר שלו.


הוא מדבר על ההתחלה - היה לו כסף לגיליון אחד בלבד ולכן אין עליו תאריך; על השם - שונה לפלייבוי ברגע האחרון בעקבות איום בתביעה של מגזין בשם דומה לזה שבחר במקור; על המועדונים ותוכנית הטלוויזיה ותקופת השיא - שבעה מיליון עותקים שנמכרו בחודש בארצות הברית, 25 סניפים למועדון והפיכת המותג לבינלאומי; על המשבר והנפילה בסוף שנות השמונים - סגירת המועדונים, מינוי בתו למנכ"ל האימפריה; על המאבקים עם הפמיניסטיות והמתחרים, על חייו הפרטיים, על האחוזה הנודעת ועל מה שלדעתו עשה לנשים, לגברים ולתרבות. יש בסרט הרבה קטעי ארכיון והרבה צילומים שדרכם אפשר לראות את השינוי שחל במשך השנים ביחס לכל הנושאים המתגלמים במותג פלייבוי לאורך השנים, מאירוטיקה ועד היחס לנשים. בנוסף להפנר עצמו מדברת בסרט גם בתו כריסטי הפנר, המנהלת ששיקמה ושינתה את פני האימפריה, זוג מעריצים (בעיקר הוא) של הפנר ופועלו שנוסעים בעקבותיו ואוספים מזכרות פלייבוי לאורך עשרות שנים, שפנפנת מועדון בדימוס ומומחי אקדמיה המסבירים ומנתחים את השפעת פלייבוי על התרבות האמריקנית.


הרבה מידע יש בסרט שנוגע גם בנקודות השפל והחולשה של האיש ופועלו, אבל בעדינות, באמפתיה ומתוך הבנה וקבלה של גישתו שהכול נעשה מכוונות טובות. "אני בחור שאוהב נשים. תמיד הייתי כזה. אני רומנטיקן", מצהיר הפנר בפתח הסרט, ומתמצת בכך בעצם את רוחו של הסרט, שאינו מתעלם מהעובדות אבל אין בו ביקורת קשוחה של ממש. התרבות האמריקנית, מסביר אחד המומחים, בעצם הלכה אחרי הפנר מאז שנות החמישים, ואלה הסטנדרטים היום. "הוא יצר פנטזיה וחי אותה" ופלייבוי נהפך לסמל של סגנון חיים, סמל בעולם לחופש האמריקני. והפנר הוא "בחור ששינה את העולם, ובדרך נהנה". קצת כמו המגזין, שתמיד היו מי שאמרו בחיוך שקנו אותו בגלל הכתבות (שהיו תמיד באיכות עיתונאית גבוהה) ולא בגלל תמונות העירום והציצים (אבל בכל גיליון יש הרבה מה לראות, בטוב טעם, כמובן), כך גם הסרט: יש בו הרבה מידע, ניתוחים, הסברים וחומר מעניין על תולדות פלייבוי והתרבות האמריקנית, אבל גם לא מעט שפנפנות מכל התקופות, לא ממש לבושות.
"פלייבוי - הסיפור האמיתי", ערוץ יס דוקו בלוויין, יום א', 4.10, 22:55, סרטם של אנדרה שפר ואינגמר טרוסט, 57 דקות.

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: שלום לך, עצבות

לקראת שידור: היחידה

ביקורת קולנוע: ממזרים חסרי כבוד

ביקורת תיאטרון: רומן בעבודה

ביקורת ספר: קרקע לא מוכרת