לקראת שידור: קייט מוס - איך מייצרים אייקון

הדוגמנית קייט מוס כבר בת 37. הקריירה שלה נמשכת כבר יותר מעשרים שנה. במונחים של אלילת יופי ונעורים, אלה נצחים. ובכל זאת מוס, שבעצמה כבר אם, היא עדיין אלילת אופנה, מראה, סגנון ויופי בלתי מעורערת, עדיין מובילה קמפיינים בינלאומיים למעצבי על ולמותגים, עדיין מצולמת בלי הרף ומרוויחה מיליונים מהדבר הבלתי מוסבר הזה שהיא עושה לבגדים, לאביזרים, לאמנים, לצלמים, למצלמות ובעיקר - לקהל הקונים הפוטנציאלי. אין ספק שמוס - הדוגמנית והשפעותיה - ראויה לבחינה ולהתבוננות אקדמית ודוקומנטרית. הבמאית ניקולה גרף מנסה לעשות זאת בסרטה "קייט מוס: איך מייצרים אייקון", שיוקרן ביום ג' (22.3) בערוץ יס-דוקו בלוויין, במסגרת שבוע דוקו-פאשן בערוץ. הסרט מבקש לעקוב אחרי הקריירה של מוס ואגב כך להשיב על השאלה כיצד נהפכה לאייקון אופנה ומעבר לכך, מה סוד קסמה, השפעתה ומעמדה הצרוב לעד בתמונות, בדברי ימי התרבות הפופולארית בת זמננו. הרבה שאלות, מעניינות הרבה מעבר לגובהה או למשקלה של הגברת מוס או לסך תכונותיה הספציפיות ולתצלומיה החריגים עד מרהיבים, שכולן נשאלות בסרט, אך למצער רק מעט מאוד מהן זוכות לתשובות של ממש, מעבר להצהרות קלישאתיות ושטחיות בדבר כישרון שאינו ניתן להגדרה או היסטריה שמזינה את עצמה ואת גיבוריה בעולם האופנה. הסרט משופע בתצלומים של מוס - תמונות סטילס, עבודות אמנות שנעשו איתה ובהשראתה וקטעי סרטים מתצוגות ומקמפיינים פרסומיים שבהם נטלה חלק. זהו אוסף מרשים בהיקפו ובשילוב המעניין והייחודי שהוא מדגים, המתגלם במוס (והוא כנראה חלק מקסמה השווה מיליונים), של זהות ברורה ומוכרת (תמיד אפשר לזהות את מוס) לצד תכונות זיקית מדהימות (היא מסוגלת לעטות אלף פרצופים ודמויות). את אלה מנסים להסביר ולפענח שלל מרואיינים, שכולם אגב מתמקמים במין מניירה תיאטרלית מעושה בפני המצלמה - כנראה איזה חזון "אמנותי" של הבמאית - ומדברים על מוס, אם מידע אישי (צלמים, אמנים, מעצבי אופנה) או מתחומי מומחיותם (עורכי אופנה ועיתונאים, אוצרים, מומחי מדיה). אלא שמול השאלות המנוסחות בקריינות די בומבסטית, התשובות, ברובן, מאכזבות, קלישאתיות, רדודות למדי ואין בהן שום תובנות מאירות עיניים. מוס, למי שאינו בקי בתולדות הדוגמנית שאין לה תאריך תפוגה, היא בריטית שהתגלתה לראשונה דווקא בניו יורק, בשנת 1988 כשהייתה רק בת 14. ההתחלה הייתה איטית, כי מוס לא דמתה לשום דוגמנית צמרת של אותן שנים. היא נמוכה יחסית למקצוע (רק 1.70 מטר), אין לה כמעט חזה, היא אינה נשית או סקסית במובן הקלאסי, אלא רזה ונערית ובעיקר - שידרה מהתחלה רוח אחרת, אם לא מרדנית ממש אז ודאי מתריסה. המפנה הראשון בקריירה שלה היה כשהופיעה אצל ג'ון גליאנו, אבל הפריצה הראשונה הגדולה הייתה כשקלווין קליין בחר בה להוביל את קמפיין הפרסום לבושם שלו אובסשן. זו הייתה הפריצה הבינלאומית שלה ומאז, פחות או יותר, היא שומרת על מקומה בצמרת.


קוהלה יוהנן, אוצר התערוכה "הדוגמנית כמוזה" במוזיאון המטרופולין בניו יורק, סבור כי מוס הביאה בראשית שנות התשעים של המאה העשרים סוג של שיק רחוב לעולם האופנה, כמו שעשתה בשנות השישים של אותה מאה בריטית דקיקה אחרת, טוויגי. "היא הייתה אז משב רוח רענן", מגדירה מחברת הספר "קייט מוס סטייל" אנג'לה באטולף. ב-1993 פורסמה בירחון "ווג" סדרה של צילומים של מוס שצילמה קורין דיי, שעוררה עליה ביקורות עזות, הן בטענה שמדובר בסוג של פורנוגרפיית ילדים והן בטענה שמוס היא תשדיר שירות לאנורקסיה. על הקרקע הזו נולד קונספט ה"הירואין שיק" שמוס הייתה התגלמותו, דמות הדוגמנית הדקיקה, המורעבת למראה, עם המבט הזגוגי, כאילו מסוממת ברמז, מראה ששלט והיה מבוקש מאוד באותן שנים. מוס ביטאה את כל זה לא רק במראה, אלא גם במה ששידרה ועשתה מעבר ומחוץ לאתרי הצילומים. הסרט מדגיש כי היא מעולם לא הסתירה את העובדה שהיא מעשנת, שותה ואוהבת לבלות (למרות שהוא מדלג באלגנטיות מעל תקרית צילומיה מסניפה קוקאין מלפני שנים אחדות, כשם שהוא נמנע מכל מילת ביקורת שלילית אחרת אודותיה) ואת העובדה שמראשית הדרך מעולם לא עשתה עניין מהתפשטות ומעירום. להפך אפילו. מחלק מהעדויות אפשר כמעט לחשוב שמוס הייתה מעדיפה להצטלם רוב הזמן בעירום. הצלם פיטר לינדברג מנסה להסביר: "היא מדהימה בטבעיות שלה. יש בה משהו ייחודי שקשה לתאר, דבר מה נוסף". כשהסרט מנסה לנתח את הגורמים שבגללם אדם נהפך לאייקון, ההסברים הניתנים הם עמומים עד כלליים אבל כולם בעצם טוענים שזה לא קורה בזכות האדם עצמו לבדו, אלא מדובר במשהו שנגרם כתוצאה מאירועים סביבו, בתנאי שיש בו ייחוד. למוס היה ונותר ייחוד חיצוני וכישרון להתל במצלמה שוב ושוב אבל יש לה גם פנים שאחד המרואיינים מגדיר כקצת סתמיים, כלומר היא יפה אבל לא מהממת ולכן ניתן לשנות לה את המראה שוב ושוב, היה לה מזל גדול שמראשית דרכה טיפלו בה טובי אנשי המקצוע - מאפרים, מעצבי שיער, צלמים וכו' - יש לה חוש אופנתי ייחודי משלה שמעניק לה מראה מסוגנן אבל גם כאילו נגיש והיה לה השכל - או המזל - שמראשית דרכה, ובעקביות, היא מעולם לא התראיינה. והרי לכם אישה מסתורית להפליא. "אפילו השערוריות שלה הן דבר חיובי", אומר אחד המרואיינים וצודק, ודאי במבחן התוצאה: אף אחת מהן מעולם לא הזיקה לה באמת, או לאורך זמן. עובדה, שורה ארוכה של אנשי אופנה יושבים מול המצלמה בסרט הזה ומגדירים איש-איש באוסף סופרלטיבים משלו את יופייה, את המראה שלה ואת איכויותיה (גם על רקע תמונות שהיא ממש לא נראית בהן יפה במונחים מקובלים). כולם מעידים עד כמה היא הייתה ונותרה מבוקשת בידי מעצבים, בתי אופנה, אמנים, צלמים וכל מי שיש לו נגיעה כלשהי בתחום. הם מתארים אותה לא רק כדוגמנית אלא כאייקון, כמוזה ליוצרים וכתופעה, כמישהי שעצם שמה, פניה וגופה משדרגים כל מוצר - מירחון אופנה (כשהיא על השער הוא אוטומטית מוכר יותר) ועד יצירת אמנות (ציור של לוסיאן פרויד). מוס עצמה אגב, בין אם מתוך נאמנות לשיטתה שאחת המרואיינות מגדירה כ"גאונית" ובין אם מסיבה אחרת, אינה מתראיינת לסרט. היא אפילו לא הצטלמה במיוחד בעבורו. צילומיה המופיעים בו לקוחים מקמפיינים, ממודעות, מיצירות אמנות ומתצוגות שצולמו.
"קייט מוס: איך מייצרים אייקון", ערוץ יס דוקו בלוויין, יום ג', 22.3, 22:00. סרטה של הבמאית ניקולה גראף. צילום: אלכסנדר רוט, וולפגנג להנר; עריכה: פלוריאן מיוזג'. אורך הסרט: 52 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: הלילה השנים עשר

ביקורת קולנוע: ארוחות אמצע אוגוסט

ביקורת ספר: הנוסע הסמוי

ביקורת תיאטרון: דון ז'ואן

ביקורת קולנוע: קר עד העצם