לקראת שידור: קפה חם מדי

"קפה חם מדי", סרט התעודה הבוחן את המרחק הטעון בין טענת התביעות הגחמניות בארצות הברית לעומת זכות הציבור לצדק, אשר יוקרן ביום ב' (19.9) בערוץ יס דוקו בלוויין, מתחיל ומסתיים במקרה שנודע לפני אי אלו שנים, שהדיו הגיעו אז עד אלינו, המקרה של סטלה ליבק, אשר תבעה את מקדונלד'ס לאחר שנכוותה מקפה חם מדי. לכאורה, טענה כמעט מגוחכת, ויוצרת הסרט מציגה גם את מסע יחסי הציבור המגחיך-משמיץ נגד ליבק ואת שלל העובדות המופרכות והמסולפות שהתקבעו בדעת הציבור על המקרה. ליבק הייתה בריאה ואנרגטית עד לכוויות החמורות שנגרמו לה מהקפה, שנשמר אז, לפי הנחיות החברה, בטמפרטורה של 180-190 מעלות פרנהייט, ואשר בגללן נזקקה להשתלות עור ולא ממש חזרה לעצמה עד למותה בשנת 2004 (בני משפחתה מציגם בסרט תמונות קשות של הכוויות שספגה). ליבק בסך הכול רצתה שהחברה (שנציגיה סירבו להתראיין לסרט) תכסה את הוצאות הטיפול הרפואי בה ותתקן את הטעון תיקון במחמי הקפה שלה. אבל בחברה, שמדיווחיה שלה במשפט התברר כי קיבלה במהלך כעשר שנים למעלה מ-700 תלונות על כוויות מהקפה, סירבו לפצות אותה ביותר מ-800 דולר. היא תבעה אותה, וחבר המושבעים פסק לה 2.7 מיליון דולר פיצויי עונשין. השופט הפחית את הסכום ל-480 אלף דולר אבל ציין כי התנהגות החברה הייתה, בין היתר, "גחמנית ומופקרת". בסופו של דבר התפשרה החברה עם הגברת ליבק על סכום שנותר חסוי (ואגב, על פי הנחיות החברה הורדה הטמפרטורה שבה יש לשמור את הקפה). אלא שפסיקתו עוקפת המושבעים של השופט קיבלה בתקשורת הד שהאיר את התביעה, כמו גם את החלטת המושבעים, באור גחמני. וכך נהפך המקרה שלה לסוג של קרדום לחפור בו לגורמים שביקשו להצר ולהגביל תביעות נזיקין ופיצויים הנפסקים בצדן. תחת כותרת מפתה של רפורמה בדיני נזיקין קידמו גורמים אינטרסנטיים, כמו לשכת המסחר - שמאחוריה, מתברר בסרט, עומדים גופים עסקיים ותאגידים גדולים - ניסיונות לחקיקה מגבילה. כשלא הצליחו ברמה הארצית, הסתערו על חקיקה נפרדת במדינות השונות. אחד הפוליטיקאים שהובילו בחום ובפומבי את המאמץ המתוזמר הזה היה מושל טקסס, שהמשיך בדרכו זו גם בבית הלבן - ג'ורג' בוש.


ואם מישהו זקוק לעוד הוכחה לקשר הון-שלטון, גם בדמוקרטיה החזקה של אמריקה, הרי שהסרט מציג את הצד השני של מאמצי אותה לשכת המסחר, שבאמצעות שורה של ארגונים לכאורה אזרחיים, שהם בעצם ארגוני קש, מימנה מסעי בחירות של שופטים לבתי משפט מדינתיים עליונים, כדי להבטיח פסיקות לטובת התאגידים והחברות הגדולות. בשפה קצת יותר בוטה נטען בסרט כי מדובר בעצם בסוג של קניית שופטים, ומי שזה נשמע לו קצת הזוי, או כמו עוד תאוריית קונספירציה, מוזמן לשמוע בסרט את סיפורו של השופט אוליבר דיאז ממיסיסיפי ואת עדותו של מחבר המותחנים רבי המכר (שהוא גם עורך דין בהכשרתו) ג'ון גרישם, שכתב בהשראת דברים כאלה את הספר "הערעור" (שיצא גם בעברית). ואולי כדאי שגם תקראו את הספר. הסרט בוחן מקרים נוספים, אחד של רשלנות רפואית, שבו כתוצאה מהגבלת גובה הפיצויים על פי חוק (השופט, בהתאם לו, הפחית מאוד את הפסיקה של המושבעים), נאלצים הוריו של נער בן 16 הסובל משלל בעיות רפואיות להסתמך על תשלומי ביטוח רפואי בלבד וידם אינה משגת לדאוג לו מעבר לכך, ואחר, שבו בגלל סעיף בוררות חובה בחוזה העסקתה בחברה גדולה של בחורה בת 19, גם אחרי שסוממה, נאנסה והותקפה קשות במגורי העובדים של החברה שמטעמה נשלחה לעיראק - לא יכלה לתבוע את תוקפיה ואת מעסיקיה. מה שמתחיל כסרט שלכאורה נועד בעיקר לחובבים של פלפולי חוק ומשפט אמריקני מתפתח למסמך מעניין ומרתיע על מצבה של מערכת המשפט והצדק האזרחי האמריקני, המעלה סוגיות שמעוררות מחשבה גם במחוזותינו על פיקוחים ואיזונים, גבולות ומגבלות החוק וכוחו של האזרח הפשוט מול חברות גדולות ומנגנונים כוחניים.
"קפה חם מדי", ערוץ יס דוקו בלוויין, יום ב', 19.9, 22:00. הפקה של HBO. בימוי: סוזן סלדוף; הפקה: קרלי הרג', אלן אוקסמן, סוזן סלדוף; עריכה: סינדי לי; צילום: מרטינה רדוואן. אורך הסרט: שעה ו-20 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: מסיבת ההלוויה שלי

ביקורת ספר: חשד לשיטיון

ביקורת מופע: בלילות הקיץ החמים

ביקורת קולנוע: העזרה

ביקורת ספר: בוגד משלנו